אם אתם מבלים הרבה ב-X, לשעבר טוויטר, ומבלים מעט בטיקטוק – ובהתחשב בדמוגרפיה של הקוראים שלי, זה תרחיש די סביר – יכול להיות שבמערכה הנוכחית מול איראן יצא לכם להיתקל ב-yomi. כמה מהסרטונים של מיזם החדשות הטיקטוקי הפכו ללהיטים ויראליים ב-X, מה שהוביל להפצה מסודרת של התכנים שלהם בפלטפורמה ואפילו להופעת אורח בחדשות 13.
אי אז ב-2023 הרחוקה, הייתי מעורב בהקמה של yomi. הסיבה שאני מזכיר את זה היא לא בשביל לקחת קרדיט שלא מגיע לי בשום צורה – זו הייתה מעורבות צנועה על סף בלתי קיימת, ובטח שאין לי נקודות זכות בוויראליות הנוכחית שלהם – אלא בגלל המוטיבציה להקמת המיזם: להצליח להגיע עם תוכן חדשותי לקהל צעיר. הגביע הקדוש של גופי עיתונות בעידן הסושיאל.
אני חושב שבשנים האחרונות כמעט לא יצא לי לדבר עם גוף עיתונות שלא הזכיר את סוגיית הקהל הצעיר כאחד האתגרים המרכזיים שלו. גם אני נשאבתי לדיונים האלה – yomi היה רק אפיק אחד שבו ניסינו להשיג את זה. הפעילות של ynet בטיקטוק, שהזכרתי כאן, היא דוגמה נוספת. גם ההטמעה של וידאו ורטיקלי באתר נבעה ממוטיבציה דומה. והיו עוד הרפתקאות – הפקה של תכנים רלוונטיים, שיתופי פעולה, מתחמי תוכן מיוחדים, גיוס יוצרי תוכן מתאימים, מה לא. חלק מהיוזמות הצליחו יותר, חלק פחות. בשורה התחתונה, למקרה שתהיתם, הקהל של ynet נשאר די מבוגר.
התפיסה שלי, ושל רבים אחרים, הייתה שקהל צעיר: א. פחות מתעניין בחדשות באופן כללי; ב. לא מבקר באתרי חדשות, ולכן גם כשהוא מתעדכן בנושאים שמעניינים אותו – הוא עושה זאת על גבי פלטפורמות אחרות (טלגרם, טיקטוק, אינסטגרם וכו׳). בשנים האחרונות, נכרך בסוגייה הזו גם העיסוק בתופעת ה״הימנעות מחדשות״ – אנשים שמעדיפים באופן אקטיבי להימנע מצריכת תוכן חדשותי, מסיבות שונות.
ההנחות האלה מקבלות לכאורה אישוש בדו״ח שפרסם השבוע מכון רויטרס, ושעוסק בהרגלי צריכת החדשות של צעירים (גילי 24-18). מהמחקר עולה שבני שכבת הגיל הזו אכן מבקרים פחות באתרי חדשות, וצורכים את רוב התוכן שלהם בפלטפורמות סושיאל, פחות מתעניינים בחדשות, פחות מעודכנים בחדשות, ופחות מודעים למותגי עיתונות מסורתיים – גם כשהם כן נתקלים בתכנים שלהם.
הסיבה שזה מדאיג גופי תקשורת ברורה: הקהל הולך ומזדקן – לא משנה באיזו פלטפורמה הם פועלים. ותוחלת החיים אמנם עולה, אבל עדיין יש סכנה קיומית ברורה שנובעת מהניתוק של גופי העיתונות מהדור העתיד. אבל למרות הדעה הרווחת בתעשייה, והנתונים שמאששים אותה, אני לא בטוח שהנחות היסוד האלה – שגם אני החזקתי בהן – משקפות את התמונה המלאה, וזה עולה גם בין השורות בדו״ח.
התמה המרכזית של הדו״ח עוסקת במעבר מדור ה-digital natives – אנשים שגדלו לתוך עידן האינטרנט, ושהרגלי צריכת התוכן שלהם התעצבו סביב הרשת – לדור ה-social natives, אלה שגדלו לתוך רשתות חברתיות. המעבר הזה, קודם כל, מערער את המודל העסקי של גופי עיתונות: אם צעירים בוחרים מראש להתחיל את ״המסע החדשותי״ שלהם בטיקטוק או באינסטגרם, ולא באתרי חדשות, יש לכך השפעה ישירה על היכולת למנטז את תשומת הלב שלהם באמצעות פרסום או מינוי דיגיטלי.
בדו״ח יש התעכבות על מאפיין נוסף של השינוי הזה: המעבר מצריכת חדשות מכוונת (intentional), לצריכת חדשות מקרית (incidental), ״על הדרך״. הסיבה לכך היא שאותם צעירים לא בוחרים באופן אקטיבי לצרוך חדשות, אלא מתעדכנים בחדשות בין שלל התכנים הלא חדשותיים שמוצגים בפנים בפלטפורמות סושיאל.
כאן השינוי הוא דרמטי יותר: זה לא נוגע רק למודל העסקי של עיתונות – אלא ליכולת של גופי עיתונות לעמוד במשימתם בהצלחה, ולחזק את ה״מודעות האקטואלית״ של הציבור. ההשפעה כאן היא לא נקודתית, על גוף מסוים, אלא כלל-חברתית. לכן, לא במפתיע, הרבה מהאנשים שעוסקים בנושא הזה מדגישים את הצורך לחנך צעירים לצרוך חדשות מגופי עיתונות – לא (רק) בשביל לעזור לגופי העיתונות, אלא בשביל לעזור לקהל עצמו.
אבל בעולם האמיתי, הגבולות הרבה יותר מטושטשים. אני לא משוכנע שצריכת החדשות הנוכחית היא בהכרח מקרית – ויותר מזה, אני לא חושב שצריכת החדשות ״הקודמת״ הייתה מכוונת. הטעות פה, בעיניי, היא שנקודת המבט שלנו צרה מדי: הפער בין צעירים היום לבין צעירים לפני עשור או שניים לא ממש קשור ליחס שלהם לחדשות – זו רק תופעת לוואי.
הנה כמה ממצאים מהדו״ח שממחישים את זה: צעירים אולי מתעניינים פחות בחדשות, אבל זה היה נכון גם לפני עשור. הגרף הזה למשל, מראה את השינוי מ-2017 עד 2025: שיעור הצעירים (24-18) שצורכים חדשות על בסיס יומיומי ירד מ-79% ל-64%. בקרב בני 34-25, הוא ירד מ-85% ל-71%. זה לא הבדל דרמטי, ויכול מאוד להיות שאפילו כאן יש הטייה מסוימת שנובעת מההגדרות הדינמיות של צריכת חדשות בקרב social natives.
גם שיעור הצעירים שמגדירים את עצמם כ״מתעניינים מאוד בחדשות״ מציג מגמה דומה: מ-60% ב-2013, ל-35% ב-2025 – ירידה חדה, אבל בפועל די דומה לבני 34-25 (מ-68% ל-42%) ובני 44-35 (מ-72% ל-43%). נתון יותר משמעותי נוגע לסוגיית ה״הימנעות מחדשות״: כאן לא רק שהיחס נשמר – שלוש הקבוצות מעידות על עצמן כנמנעות מחדשות באופן אקטיבי בשיעור כמעט זהה.
המגמות בקרב הקהל הצעיר דומות מאוד אם כן לקבוצות גיל אחרות – ההבדלים בינם לבין בני 55 ומעלה יותר משמעותיים, אבל כאן יש פער גילים שהוא משמעותי יותר ולא נוגע רק למעבר מ-digital natives ל-social natives. והסיבה, לדעתי, טמונה ברומנטיזציה שיש לנו סביב צריכת חדשות בעידן הפרה-סושיאל.
למה בעצם אנשים נכנסו לאתרי חדשות לפני עידן הסושיאל? עסקתי בזה כאן, אז במקום לחזור על עצמי, פשוט אצטט את עצמי:
״אני מספיק זקן לזכור את חוויית הגלישה ב-ynet (וגם וואלה, ונענע זצ״ל) לפני שהתחלתי לעבוד בתקשורת. הייתה אז תחושה אמיתית של גילוי: היית נכנס לא בהכרח בשביל להתעדכן בכותרות האחרונות, אלא כאקט אמיתי של ׳בילוי דיגיטלי׳. ynet אמנם היה יותר חדשותי באופיו מהפורטלים האחרים, אבל גם שם היה עושר תוכני אמיתי. במובן זה, הסלוגן שליווה את ההקמה של האתר – ׳קל להיכנס, קשה לצאת׳ – בהחלט פגש את המציאות״.
יש כאן למעשה שתי נקודות משיקות: בעבר, הביקור באתרי חדשות היה הדרך הנוחה ביותר להרגיש מחובר למה שקורה – וב״מה שקורה״, אני מתכוון למשהו הרבה יותר רחב מחדשות במובן הקלאסי. מנגד, זו גם הייתה הדרך הנוחה ביותר להעביר את הזמן – צריכת תוכן כסוג של בילוי. העובדה שצעירים נכנסו לאתרי חדשות לא נבעה בהכרח מעניין גבוה יותר, ולא בטוח שהעידה על ״צריכת חדשות מכוונת״. גם היא הייתה מקרית: פשוט שם, הסטטיסטיקה – והמודל העסקי – פעלו לטובתנו.
אני לא חושב שצעירים היום פחות מחוברים ל״מה שקורה״ בהגדרה הרחבה שלו. אם כבר, ההיפך הוא הנכון: הם מבלים הרבה יותר זמן מחוברים לערוצי מידע שונים, ניזונים מהרבה יותר פלטפורמות, יוצרים וגופי חדשות – ולמרות כל זאת, הם לא בורחים מחדשות באופן אקטיבי יותר מאשר קבוצות גיל אחרות. המשמעות היא שאנחנו מערבבים כאן בין שתי בעיות שלא בהכרח קשורות: פחות עניין בחדשות בקרב צעירים (משהו שככל הנראה תמיד היה נכון), וירידה כללית בעניין בחדשות בקרב רוב קבוצות הגיל. זו בהחלט בעיה אמיתית, אבל כדי לטפל בה, לא צריך לרדוף דווקא אחרי צעירים.
כמובן, יש צד שני למשוואה הזו, ולשינוי ההתנהגותי של צעירים בעידן הסושיאל יש השפעה אמיתית – ובעיקר, אם ליפול קצת לרומנטיזציה בעצמי, חסר שם מגע יד של עורך. כשכל הצריכה היא אלגוריתמית, כשתכנים חדשותיים מתערבבים בתוך שטף של בידור, דעות, פייקים והומור – משהו בהחלט הולך לאיבוד. לכן אפשר להבין את המוטיבציה לחנך צעירים לצריכת חדשות נבונה – כזו שתיתן להם מידע בדוק, בקונטקסט הנכון, מגוף שמחויב לאחריות עיתונאית. אבל האם זה באמת מה שגופי חדשות מספקים להם כרגע?
הזכרתי בשבוע שעבר את הסיפור של Grammarly ושערוריית ה-״expert review" – פיצ׳ר מבוסס בינה מלאכותית שהציע טיפים מאת מומחים אמיתיים, שלא ממש נתנו את הסכמתם לכך (ועל הדרך, גם טענו שהטיפים היו מביכים). אחד מאותם מומחים היה נילאי פאטל, העורך הראשי של אתר הטכנולוגיה The Verge – שבמקרה קבע הרבה לפני שהפרשה התפוצצה ריאיון עם מנכ״ל Superhuman, המפעילה את שירות Grammarly, לפודקאסט שלו (Decoder). אני לא יכול להגיד שהתשובות של המנכ״ל שישיר מהטרוטה מאוד משכנעות – אבל העובדה שהוא התייצב לריאיון בשיאה של הסערה ראויה לציון, וזה בהחלט פרק מעניין (אפל, ספוטיפיי, יוטיוב).