התנאים אולי לא תמיד היו מדהימים, העבודה הייתה תובענית, אבל במהלך 18 השנים שלי ב-ynet, נהניתי כמעט מכל תפקיד שעשיתי. יש שני יוצאי דופן להכללה הזו, לפחות באופן חלקי: חלקים מהתקופה שלי כעורך ראשי – במהלכה האנרגיה שנדרשתי לכלות על פוליטיקה פנימית גרמה לי להרגיש שאני משחית את הזמן שלי – ושנתיים שביליתי כחלק מצוות עורכי דף הבית.
להיות עורך ראשי זה לא פיקניק, אבל היום אני רוצה להתמקד דווקא בתפקיד עורך דף הבית. לכאורה, לא הייתה שום סיבה להתלונן: עבודה במשמרות, עם התחלה ברורה, סוף ברור ו-work/life balance שלא חוויתי בשם תפקיד אחר, עמדה משפיעה, ופחות לחץ מאשר בתפקידים כמו עורך ערוץ או ראש דסק חדשות.
מצד שני, הייתה איזו ריקנות שליוותה את התפקיד הזה. תחושה שבעצם, אתה לא לגמרי בטוח מה התוצר של העבודה שלך. כן, ניסחתי ודייקתי כותרות (אני רוצה להאמין שהייתי די טוב בזה), קיבלתי החלטות גורליות לגבי כותרות ראשיות, אפילו הייתי סוג של שומר סף – חלק מהתפקיד היה לזהות כתבות בעייתיות, או מסגור בעייתי, ולדאוג לתקן אותם. אבל כשאנחנו מדברים על דף הבית, הכל בר חלוף: כל מה שעשית, כל ההחלטות שקיבלת, כל הכותרות שניסחת, כל הטראפיק שסיפקת לכתבות של האתר – הכל זמני. הכל נגרס בסוף המשמרת. לא ייצרת שום דבר. לא השארת אחריך שום דבר בעולם.
וכאן, יש הבדל מהותי בין דיגיטל לפרינט. זה אולי נכון שעם העיתון של אתמול עוטפים דגים, אבל יש לו מעמד פיזי, סטטי. שער העיתון שירד לדפוס – הוא יצירה של אנשים מסוימים, ויש להם קשר רגשי עמוק לארטיפקט הזה. בפעם האחרונה שבדקתי, בלשכת העורך הראשי של ״ידיעות אחרונות״ היו תלויים על הקירות שערים היסטוריים חשובים, מודפסים בגדול וממוסגרים. ספק רב אם מישהו ב-ynet אי פעם תלה דף בית על הקיר (אלא אם כן זה היה דף בית פיקטיבי שהכינו לו כמתנת פרידה).
אחת הסיבות העיקריות לכך היא הזמניות של דף הבית, או של הכותרת הראשית באתר. לעיתון יש מחזור חיים ברור – מתישהו סביב חצות הוא מקבל את הצורה הסופית שלו. לדף הבית הדיגיטלי יש דינמיות נצחית: אין ״דף הבית של 7 באוקטובר״ – יש ככל הנראה מאות דפי בית של 7 באוקטובר, אולי אפילו יותר, אם נניח שבכל שעה נשמרו כמה עשרות שינויים ועדכונים. או שאפשר להסתכל על זה אחרת – יש דף בית אחד, תמידי, פלואידי, שמשתנה כל הזמן. אין לו ״מהדורות״. אין לו תאריכים. יש רק תכנים ועדכונים שנכנסים ויוצאים. הספינה של תסאוס, גרסת החדשות.
מהסיבה הזו קל לטעות ולחשוב, כמו שאני חשבתי באותן שנתיים מייאשות, שאין משמעות למופעים הזמניים של דף הבית. יש להם המון משמעות, ולשמחתי יש אנשים שהבינו את זה לפניי. ב-ynet יש מערכת אוטומטית ששומרת צילומי מסך של דף הבית אחת לשעה, כבר עשור וחצי. לפני כן, האגדה מספרת (זו לא באמת אגדה: ראיתי את זה קורה בלייב), עורכי דף הבית היו מדפיסים עותקים של העמוד ומתייקים אותם בקלסרים, שכנראה עדיין מאורכבים איפשהו בבית ״ידיעות אחרונות״.
שני דברים החזירו אותי למחשבות על דף הבית והמשמעות ההיסטורית/עיתונאית שלו. האחד, היה שיחה עם קולגה מ-Taboola ששאלה אותי על מערך השיקולים שמכתיב איזו כתבה תזכה לסטטוס של כותרת ראשית. התשובה הטבעית אולי תהיה אינטואיציה עיתונאית, אבל זה לא מדויק. כשניסיתי להמשיג ולהגדיר את זה, הגעתי לשורה של שאלות בעלות משקל משתנה בהכרעת הסוגיה הזו: האם זה סיפור בלעדי, חשיפה או פרויקט מיוחד? כמה ״זקנה״ הכותרת הראשית הנוכחית? מה מידת החשיבות הציבורית של הסיפור? האם הוא יביא טראפיק? האם אני מנסה לקדם אג׳נדה חברתית מסוימת?
השני, היה הסיפור הזה על תקלות ב-Internet Archive, שגרמו לירידה דרסטית במספר צילומי המסך של עמודי הבית של שלל אתרי חדשות הנשמרים ב-Wayback Machine. אם לא ביקרתם מעולם באתר הזה, אני ממליץ בחום: זה לא רק ארכיון מדהים של עמודי בית – זה ממש מוזיאון של ראשית ימי האינטרנט.
ובמידה רבה, דף הבית הפך באמת לפריט מוזיאוני. אנשים אולי עוד נכנסים בתדירות גבוהה מאוד לדף הבית של ynet, אבל זה מקרה חריג יחסית. ברוב האתרים, עיקר הטראפיק הוא בעמודי הכתבה. אנשים מגיעים אליהם משלל מקומות: גם מדף הבית, אבל בעיקר מרשתות חברתיות, חיפוש, צ׳אטים מבוססי AI, שיתופים בווטסאפ, גוגל דיסקאבר ומה לא. זו תוצאה ישירה של אובדן השליטה בהפצה, נשוא שעסקתי בו לא מעט בעבר. למעשה, כשרוב הטראפיק מגיע מערוצי הפצה שונים ומופנה לכתבות, יש למערכות עיתונאיות אינטרס ברור לייצר כמה שיותר תוכן, בכמה שפחות השקעה.
זה מוביל אותנו למציאות הנוכחית, שבה יש לנו תוכן כמעט אינסופי – אבל מעט מאוד קונטקסט. כי זה למעשה השיקול האמיתי לגבי החלטה על כותרת ראשית, וזה התפקיד העיקרי שמספק לנו דף הבית: קונטקסט. בעולם של היפר-פרסונליזציה, יש משמעות ייחודית לעובדה שכל מי שנכנס לדף הבית של ynet יראה את אותה כותרת ראשית. אפשר לומר שדף הבית, ולא הכתבה הבודדת, הוא שממלא את התפקיד החברתי-ציבורי של העיתונות.
השבריריות הדיגיטלית של ה-Internet Archive אולי מאיימת על תיעוד הקונטקסט ההיסטורי שלנו, אבל הבעיה האמיתית שלנו היא היעדר הקונטקסט בהווה. ולתחושתי, במובן מסוים אתרי חדשות ויתרו על התפקיד הזה בעצמם – בעיקר כיוון שהם משרתים (או חושבים שהם משרתים, אולי עוד על כך בהזדמנות אחרת) קהל שמגיע עם הקונטקסט מראש. הנה למשל כותרת ראשית אמיתית מיום ראשון, 26 באוקטובר, ב-8:20 בבוקר:
מצד אחד, זו אכן כותרת שמספקת עדכונים חדשותיים חשובים על הסיפור החדשותי המרכזי של אותו היום. מצד שני, היא מניחה כל כך הרבה ידע מוקדם – או במילים אחרות, קונטקסט מוכר – שאם חס וחלילה יבקר באתר אדם שלא קרא את כל עדכוני החדשות בסוף השבוע, הוא כנראה ירוץ לצ׳אט ג׳יפיטי שיסביר לו מה קורה כאן.
אפשר כמובן למצוא פתרונות אלגנטיים יותר לסוגיית הכותרת הראשית שעוסקת בסיפור מתפתח (ומתנצל בפני החברים מ-ynet על הביקורת – אתם יודעים שאני אוהב אתכם וחושב שאתם הכי טובים), אבל השאלה המהותית פה היא לא איך לשפר את הקונטקסט שמספק דף הבית, אלא איך לספק לקהל קונטקסט משותף בעידן שבו הוא נעדר לחלוטין.
הפתרון, בעיניי, צריך לבוא לידי ביטוי באופן שבו אנחנו מספקים מידע. נכון, כשאתגלגל לכתבה מוואטסאפ או X, כנראה לא אדע אם זו הכותרת הראשית באתר, או אם היא הייתה כזו, או מה מקומה בתוך סדר היום של עורכי האתר. אבל אפשר לייצר קונטקסט בצורות אחרות גם בתוך יחידות תוכן קטנות יותר. למעשה, זה אפילו הכרחי – כמעט כל אחד יכול לספק מידע בעולם של עלות הפצה אפסית. היכולת לייצר קונטקסט משותף באופן שייתפס ככזה (ובאופן שישדר אמינות), היא נכס שיהיה קשה מאוד להפקיע מעיתונאים. הקונטקסט, במציאות הזו שבה התוכן כמעט חסר ערך, הוא המוצר: הבעיה היא שהפורמט הישן שהחזיק אותו מאבד רלוונטיות, ואין לנו פורמט חלופי שמספק מענה במסגרת הרגלי צריכת התוכן הנוכחיים.
גופים עיתונאיים בדרך כלל מתגאים בתוכן שלהם, ולא ממש מצטיינים בפורמטים. לכן, זה לא מפתיע שאפשר למצוא את תמונת המראה באפליקציות אגרגציה של חדשות: להן אין תוכן משלהן להציג – ולכן הערך מצוי בעיקר בפורמט. אני חושב ששם נעשים צעדים מעניינים בכיוון הזה: לא מזמן גיליתי את Kagi News, אפליקציה שאורזת סיפורים בצורה של אינספור מודולים – ממש ״אבני לגו״ של כתבה, במקום טקסט רציף (מעין Particle על סטרואידים, למי שמכיר). זה לא מושלם, ואולי עמוס מדי, אבל זה כן כיוון שיכול לספק קצת השראה למי שיחפש אותה.
גם אתרי חדשות יכולים לעשות את זה, ולהעשיר את הסיפור העיתונאי בקונטקסט כפי שהוא נתפס בפרספקטיבה שלהם, בצורה נוחה להבנה. אם דף הבית מת, והכתבה הסטנדרטית והסטטית היא הבאה בתור, אולי בפורמט הכלאיים הזה מצוי סוג של עתיד.
אם מעניין אתכם להעמיק בנושא הזה, יש פרק ישן יחסית, ארוך למדי ומאוד מעניין בפודקאסט ״ברדיו עם קלצ׳קין״ עם ד״ר שרון רינגל, שמדברת על הומפייג׳ים, קונטקסט וארכיונים דיגיטליים. מומלץ בחום (אפל, ספוטיפיי).
בשבוע שעבר כתבתי על האופן שבו עיתונאי וגופים עיתונאיים בישראל מטמיעים בינה מלאכותית – והנה מגיע מחקר טרי של מכון רויטרס על השימוש של עיתונאים בריטים באותם כלים. העובדה שרק 27% משתמשים בכלי בינה מלאכותית על בסיס יומי די מדהימה, וגרמה לי לחשוב שאולי הגזמתי בטענה שישראל משתרכת מאחור. מצד שני, המחקר אמנם התפרסם עכשיו, אבל הנתונים נאספו לפני יותר משנה – נצח נצחים במונחי AI. נקודה מעניינת נוספת שעולה מהמחקר: עיתונאים שמשתמשים בכלי בינה מלאכותית יותר, נוטים להסתכל עליהם פחות כאיום על העיתונות – ויותר כהזדמנות.
ועוד קצת סביב בינה מלאכותית – מדברים היום הרבה על ״Liquid content״, כזה שיכול לקבל את הצורה המתאימה למדיום/צרכן באמצעות Generative AI. המאמר המעולה הזה של שווי פאנג מתחיל משם וצולל לתוך ה-unit economics של עיתונות בעידן הנוכחי. הצעתי בחלק המרכזי של המהדורה הזו את הקונספט של קונטקסט כמוצר. פאנג מציעה אלטרנטיבה – התהליך העיתונאי כמוצר:
״יש אקסיומה עסקית על-פיה אתה לא יכול לקצץ את דרכך לצמיחה – אתה חייב ליצור ערך חדש. במקרה של עיתונות, זה אומר להכיר בכך שערך לא מגיע מייצור של תוכן באופן יעיל יותר, או ייצור של יותר תוכן. ערך אמיתי יצטרך להגיע ממוצרים חדשים לגמרי, דרכי הפצה חדשות, או הגדלה של השוק. גופי חדשות יזדקקו לצמיחה, לא לאופטימיזציה. הם צריכים לבנות משהו שאנשים ישלמו עבורו, ושהם לא יכלו לקבל בעבר – לא לעשות את אותו הדבר במחיר נמוך יותר. הפרדוקס הוא שבסביבה שבה מידע מתווך על ידי בינה מלאכותית, למרות שהתוצרים העיתונאיים מאבדים מערכם, התהליכים העיתונאיים – כמו אימות מידע, אחריות והסברים הגיוניים – הופכים בעלי ערך גבוה יותר מאי פעם, מבחינה כלכלית וחברתית״.