ברוכים הבאים למהדורה הראשונה (!) של Premium Clickbait – המקום שבו אשתף בתובנות שלי על עיתונות, טכנולוגיה ומה שביניהן.
למה אנחנו כאן? לא מזמן סיימתי את תפקידי ב-ynet – המקום שהיה הבית המקצועי שלי במשך 18 שנים. סימנתי שם וי על שורה של תפקידי עריכה, כולל שנתיים וחצי כעורך ראשי, ואחר כך העברתי שנתיים וקצת כסמנכ״ל מוצר. בכל השנים האלה יצא לי לחוות באופן אינטנסיבי מאוד את המפגש שבין תקשורת וטכנולוגיה, ובמובן מסוים יש לי תחושה שזכיתי לעבוד בתחביב שלי: אין הרבה נושאים שמעניינים אותי יותר.
לאורך רוב השנים האלה היה לי גם את מי לשתף בניתוחים הטרחניים שלי על התעשייה המאתגרת הזו: אנשי צוות, קולגות, הנהלה. הסיטואציה הנוכחית, לעומת זאת, היא שמצד אחד כבר אין לי קהל שבוי ומצד שני, יש לי הרבה יותר זמן פנוי (התחנה המקצועית הבאה עדיין בגדר work in progress). זה מה ששלח אותי להתחיל את פרימיום קליקבייט – שכמו כל קליקבייט איכותי, אני מקווה שיעמוד בהבטחה שלו: כותרות מוגזמות, אבל עם תוכן מעניין בפנים. מי יודע, אולי אפילו תוכן פרימיום.
בימים אלה אני מלמד קורס חדש על טכנולוגיה ועיתונות במכללת ספיר, ובתחקיר שערכתי לקראת שיעור שעוסק בשימוש בדאטה בעיתונות, נתקלתי באיחור בפרויקט החמוד הזה של The Pudding – שלקח פוסט ממורמר על כך שאין יותר שירי אהבה, עימת אותו עם נתונים שנאספו ממצעדי ה-Billboard והפך אותו לחוויה אינטראקטיבית נפלאה. הפרויקט הזה גם ממחיש באופן יפה שתי נקודות שהצגתי לסטודנטים, ועכשיו גם כאן: איך לקחת טענה שנויה במחלוקת ולבנות דאטה סט ייעודי שיוכל לעזור לבחון אותה; ואיך לייצר שקיפות לגבי המתודה שבה נותחו הנכונים, ולאפשר לקהל לשחק איתם בעצמו.
גוגל החליטה להראות לעולם שהיא לא באמת צריכה חדשות. האם היא צודקת? ומה זה אומר לגבי עתיד אתרי החדשות?
במסגרת המשא ומתן הנצחי שלה מול האיחוד האירופי על רגולציה, גוגל הריצה את אחד הניסויים המעניינים ביותר ביחס לדינמיקה שבין פלטפורמות טכנולוגיות וגופי חדשות. התוצאות, שפורסמו לפני כשבועיים, קובעות באופן חד משמעי (לפחות לפי החברה) שהסרה גורפת של תוכן חדשותי היא בעלת השפעה זניחה עד אפסית מבחינתם. אני לא בטוח שזו תוצאה מפתיעה מאוד, אבל למה בעצם הם בדקו את זה? האם הטיעון שלהם מספיק טוב? ועד כמה גופי חדשות צריכים לדאוג?
לא אצלול כאן לפרטים הטכניים (למי שממש בקטע, המחקר המלא נמצא פה), אבל בגדול הניסוי היה פשוט יחסית: שתי קבוצות של משתמשים בשמונה מדינות (אחוז אחד מכלל המשתמשים שויך לכל קבוצה), קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת. אצל קבוצת הניסוי, הוסרו מתוצאות החיפוש, מ-Google Discover ומ-Google News כתבות חדשותיות שפורסמו ביותר מ-13 אלף אתרים. אצל קבוצת הביקורת – התכנים המשיכו להופיע כרגיל. המדדים שנבחנו: Daily Active Users (או בקיצור DAU – מספר המשתמשים שהשתמשו בגוגל לפחות פעם אחת באותו יום), וסך ההכנסות מכלי הפרסום של גוגל.
הניסוי נמשך עד שמגמות השינוי אצל קבוצת הניסוי התייצבו – ובסך הכל כחודשיים וחצי. התוצאות, לפחות לפי גוגל, ברורות: ירידה קטנה במדדי השימושיות (קצת פחות מאחוז בחיפוש, כ-5.5 אחוזים ב-Discover, וללא שינוי ב-Google News), וללא שום ירידה בהכנסות מפרסום בחיפוש (ב-Discover נרשמה ירידה של כשני אחוזים – אבל בחברה מדגישים שמדובר בחלק מאוד קטן מסך ההכנסות).
התוצאות האלה לא מאוד מפתיעות, מכמה סיבות עיקריות:
הערת אגב: החלק הכי מוזר בניסוי של גוגל נוגע דווקא ל-Google News. העובדה ששם לא נרשמה כלל ירידה מאמורה להיות די מפתיעה, בהתחשב בכך שהמון מקורות מידע ירדו מהפלטפורמה הזו. יכולות להיות לכך כמה סיבות, אבל הניחוש שלי הוא שמעבר לאלפי האתרים שגוגל הסירו, נותרו כנראה מספיק מקורות חדשותיים או סמי-חדשותיים שיכלו לספק את התוכן הנדרש. ואם זה נכון, עולה השאלה – האם העובדה הזו לא תרמה לתוצאות שהתקבלו גם בחיפוש וב-Discover?
ניקח רגע צעד אחורה: למה בכלל לבדוק כזה דבר? הרקע למחקר הוא חקיקה אירופית מ-2019, שהגדירה סטטוס מיוחד לגופי חדשות בכל מה שנוגע למה שמכונה אצל גוגל "Extended News Previews״. כלומר, לא סתם לינק לעמוד כתבה עם כותרת ותיאור בעמוד תוצאות החיפוש, אלא תצוגה עשירה יותר של תוכן מתוך הכתבה. החקיקה הזו הובילה לשותפויות של גוגל עם אתרי חדשות רבים באיחוד האירופי, אבל תמיד ריחפה באוויר השאלה: כמה כסף התוכן הזה שווה לגוגל? והאם הניסוי הזה מוכיח שבפועל הם באמת לא צריכים חדשות?
הבעיה היא שאלו פשוט לא השאלות הנכונות. האם אנחנו באמת מדברים פה על ״תג המחיר״ של הצגת תוכן חדשותי בפלטפורמת חיפוש – בזמן שכל הקונספט הזה של ״שאילתת חיפוש > תוצאות > הקלקה על לינק״ הוא אוטוטו-זן-נכחד? בזמן ש-OpenAI וחברות אחרות מתמודדות עם תביעות ענק (או סוגרות הסכמים בעשרות מיליוני דולרים) אחרי שפשוט שתו את כל הידע האנושי, בלי לעצור לשיחת נימוס על זכויות יוצרים, ואז ירקו אותו עלינו בחזרה בצ׳אט (ואם תבקשו יפה, בסטייל של סטודיו ג׳יבלי)?
במידה מסוימת, בזמן שגוגל הריצו ניסוי על אחוז מהמשתמשים בכמה מדינות, הניסוי החשוב מתרחש כרגע בקנה מידה הרבה יותר גדול, ולא רק אצל גוגל. השאלה האמיתית היא לא מה תהיה ההשפעה של היעלמות החדשות מתוצאות חיפוש, אלא מה תהיה ההשפעה של היעלמות תוצאות החיפוש בכלל – כמו שאפשר לראות בדוגמה הזו של שימוש בגוגל עם AI Mode:
במשך שנים, גוגל מיצבו את עצמם כשער הכניסה העיקרי לא רק לחדשות, ולא רק למידע – אלא לאינטרנט בכלל. המספרים שאני מכיר מגופי חדשות שונים בארץ ובעולם, מבחינת אחוז הגולשים שמגיע מחיפוש, נעים בין 30% ל-80%. תמיד היה פה טרייד-אוף, וברוב המקרים הוא השתלם לשני הצדדים: אחת הכתבות הכי פופולריות של ynet בשנה האחרונה הייתה לוח חופשות בתי הספר, או כמו שקראנו לה בצוות – ״המתנה שלא מפסיקה לתת״ (ל-ynet, לא להורים שצמאים למסגרות). הכתבה הזו לא כללה מידע עיתונאי בלעדי או ייחודי, וכמעט כל הביקורים הללו הגיעו מגוגל. טראפיק חינם. וכל עוד הטרייד אוף הזה מתקיים, המסקנות של המחקר די הגיוניות.
אבל הסטטוס הזה של גוגל עומד עכשיו בפני המבחן הכי מאתגר שלו: הממשקים של גוגל החלו להציע לנו עמודי תוצאות שדוחקים לתחתית את הקישורים לאתרים, כשמעליהם תשובות מורחבות מבוססות AI. זהו גם המצב עם כלים כמו Perplexity או ChatGPT Seach. שער הכניסה שלנו למידע ברשת עומד בפני מהפכה, ויש כבר מחקרים ראשוניים שמראים שהקלקה על מקורות ב-ChatGPT או ב-AI Overviews ככל הנראה לא תפצה על מה שסיפק עידן החיפוש.
אם המחקר הזה יוביל למסקנות בנוגע לפלטפורמות מידע מבוססות AI, ולא רק לגבי חיפוש – כל תשתית המידע החדשותי הקיימת תעמוד בסכנה. כי רוב הסיכויים שהקלקה על כתבות במסכי תוצאות חיפוש תהיה שקולה בקרוב להליכה לקיוסק לקנות עיתון: אפשרית פיזית, פשוט פחות ופחות אנשים יעשו את זה.
👂האזנה: ״The Grill Room״ הוא אחד הפודקאסטים האהובים עליי בימים אלה, בעיקר בזכות המרואיינים. בין היתר ביקרו שם בשבועות האחרונים עורכת ״וול סטריט ג׳ורנל״ אמה טאקר, מייסדת ״The Information״ ג׳סיקה לסין ועורכת ״האקונומיסט״ זאני מיטון בדוס. בשבוע שעבר התארחה שם מרואיינת קצת פחות נוצצת – עיתונאית Puck ג׳וליה אלכסנדר – לשיחה מרתקת על האופן שבו ההצלחה העצומה של יוטיוב מכתיבה מחדש את כללי המשחק בעולם הטלוויזיה. האזינו באפל או בספוטיפיי.
👀 צפייה: ואם כבר מדברים על יוטיוב – לעיתונאי סיימון אוונס, שבדרך כלל מסקר את עולם התקשורת בניוזלטר ובפודקאסט שלו, יש ניוזלטר שבועי חדש עם המלצות קריאה מעמיקות. דרכו הגעתי לווידאו הנפלא הזה שמגולל את סיפורו של יוצר הקומיקס דון רוזה – שהפך לסופרסטאר באירופה עם סיפורי הברווזים שלו, בזמן שבארה״ב אי אפשר כמעט למצוא שום דבר שכתב. והכל בגלל דיסני.
👓 קריאה: כל כתב טוב יודע שאיתור ותחזוק של מקורות עיתונאיים זו אומנות לכל דבר. הרבה פעמים, גם כשאנחנו מרגישים שמסתתר סיפור איפשהו, קשה לנו למצוא את האנשים שיעזרו לנו להבין ולחשוף אותו. ב-ProPublica מצאו דרך יצירתית לגייס מקורות ב-USAID, הסוכנות האמריקנית שחוסלה על ידי טראמפ: הם פשוט הציבו משאית עם הדפס ענק מחוץ לבניין הסוכנות ביום שבו מאות עובדים הגיעו לפנות את השולחנות שלהם. אפילו את צוות העורכים שלהם זה שיעשע: ״אף פעם לא ביקשו מאיתנו לעשות הגהה למשאית״.