מוסדות עיתונאיים מתים לאט. זו מנטרה שחוזרת לא מעט, והיא בדרך כלל נכונה: סקוט גלאוויי אמר באחד הפרקים של Pivot ש״הטרגדיה האמיתית של הפרינט היא הדעיכה האיטית״ – ציטוט שנהגתי להשתמש בו גם במסדרונות ynet. סוגיית המוות האיטי חזרה גם בפודקאסט אחר ששמעתי השבוע בהקשר של מגזין ״ואניטי פייר״, בעקבות עזיבת העורכת הראשית.
מה עושים עם מותג תקשורת חזק, אבל ללא אופק כלכלי? במקרה של גוף כמו ״ואניטי פייר״, הפתרון הוא ככל הנראה תהליך של Harvesting: לשמר את העסק תוך קיצוץ עלויות ומקסום רווח, על בסיס עסק הליבה (המגזין עצמו, ואולי גם מסיבת האוסקר המסורתית) וגם על בסיס השימוש במותג ובתוכן.
יש אמנם כמה מגזינים שמצליחים לשגשג בעידן הדיגיטלי – אבל הם יחידי סגולה (״אטלנטיק״ הוא דוגמה בולטת וחריגה). עבור ״ואניטי פייר״, הסיכויים לכך כנראה די נמוכים. עדות לכך אפשר למצוא בכתבה שלמה ב״ניו יורק טיימס״ שעוסקת בשאלה – האם להיות העורך הראשי של המגזין היוקרתי זו עדיין עבודה טובה?
אחת המרואיינות בכתבה תיארה את הג׳וב הנחשק-לכאורה כ״התמודדות עם תקציב הולך ופוחת, פוליטיקות מסובכות של (חברת האם) קונדה נאסט, אינטרנט שלא הולך להציף את הסיפורים שלך – תודה רבה גוגל, וקהל צעיר שלא באמת קורא כתבות ארוכות – תודה רבה טיקטוק״. אבל האמת היא שגם בתהליך של דעיכה איטית ו-Harvesting מתמשך – המותג יכול לשרוד עוד כמה שנים יפות (טוב, אולי לא מאוד יפות, אבל עדיין כמה שנים).
מצד שני, מה שנכון למוסדות עיתונאיים מעידן הפרינט, לא בהכרח נכון למוסדות עיתונות דיגיטליים. למגזינים כמו ״ואניטי פייר״ היה תור זהב ארוך ומכובד (כמו שמוכיח הסיפור מהשבוע שעבר, על כתב המגזין שקיבל כמעט חצי מיליון דולר בשנה על שלוש כתבות). ל-Quartz לא היה אפילו את זה.
הסיפור של Quartz הוא באמת טרגדיה, כי זה מקום שעשה כמעט הכל נכון: התמקד בנישה ספציפית ואטרקטיבית (עיתונות כלכלית – תחום שפועלים בו גופי תקשורת שעדיין מצליחים לכלכל את עצמם בכבוד), הביא גישה דיגיטלית חדשנית ופורצת דרך, וגייס צוות תוכן איכותי. היו להם ניוזלטרים מעולים הרבה לפני שזה היה באופנה. אבל כל זה לא עזר.
זאק סוורד, שהיום מוביל את תחום ה-AI במערכת ה״ניו יורק טיימס״ ובעברו היה חבר בצוות המייסדים של Quartz (ובשלב מסוים אפילו אחד מהבעלים), פרסם בשבוע שעבר הספד עגום למקום שהיה הבית שלו במשך יותר מעשור: ״לעיתים קרובות נדמה שתעשיית התקשורת היא קרב בין אידיאליסטים לציניקנים. רוב הסטארט-אפים האהובים עליי בתחום המדיה בעידן הנוכחי בחרו במסלול של פעילות ללא מטרות רווח – מסלול שמביא איתו אתגרים משמעותיים משלו, אבל לפחות ציניות אינה אחד מהם. Quartz הוא עכשיו ׳מותג זומבי׳, וזה המהלך הכי ציני שיש בתעשייה הזו״.
וזה באמת נשמע כמו מסע קטסטרופלי של גוף תקשורת שקם עם כוונות טובות וערכים מקצועיים ברורים, ושבשלב מסוים היה מושא לקנאה מצד גופי תקשורת אחרים, ותיקים יותר. סיפור של צמיחה מרשימה, שאף פעם לא תורגמה לרווחיות – ואז שורה של העברות בעלות מיד ליד (כולל, בשלב מסוים, רכישה עצמאית של סוורד וחלק מעמיתיו את מקום העבודה שלהם) וצעדי התייעלות, עד ש-Quartz התרוקן מאנשיו, תכניו וערכיו.
את התכנים המקוריים החליף בחודשים האחרונים מה שמכונה ״AI Slop״ – תכנים סינתטיים זולים המיוצרים על ידי בינה מלאכותית, ללא שום עבודה עיתונאית מקורית. מהמערכת של האתר נשארו, לאחר המכירה האחרונה בתחילת החודש, שני אנשים.
זה לא מאוד שונה מגופי תקשורת אחרים שפרחו לרגע בעידן הדיגיטלי והפכו גם הם ל״מותגי זומבי״ אחרי שנמכרו לקבוצות תקשורת עם פחות אידיאולוגיה, ויותר תאוות בצע. גם זה סוג של Harvesting: אבל לא כזה שמשתמש בערך של המותג ושל התוכן – אלא בנדל״ן: הנכסים הדיגיטליים ורשימות הדיוור. שני המהלכים ציניים, כל אחד בדרכו. אבל בניגוד למגזינים דועכים ששנותיהם היפות הן כבר זיכרון רחוק – יכול להיות שבידיים הנכונות, את Quartz אפשר היה להציל.
ואולי לא. איך שלא יהיה, ההפסד הוא גם שלנו כקוראים.
RIP.
נ״ב, אם דווקא בא לכם לערוך את ״ואניטי פייר״ – כאן מגישים מועמדות.
📖 פרופיל: כתבה מעולה של מגזין ״ואניטי פייר״ (כן, עדיין יש שם אחלה תוכן!) על קייטלן קולינס, אחת העיתונאיות והמגישות הבולטות והמוכשרות של CNN כרגע. מי שגדלה באלבמה השמרנית והחלה את הקריירה העיתונאית שלה ב-Daily Caller הימני, תחת הנהגתו של טאקר קרלסון, ניצבת היום מול ממשל טראמפ ככתבת הבית הלבן הבכירה של הרשת השנואה עליהם (אוקי, אחת הרשתות השנואות עליהם) ובמקביל מגישה את ״The Source״ מדי ערב.
את העקיצות של הנשיא החדש-ישן, שכבר הספיק להתעמת איתה מאז כניסתו לתפקיד, היא לא לוקחת ללב: ״אם אתה מגיב לדברים האלה, זה מרחיק את הדיון מהשאלה ששאלת – והיא הרבה יותר חשובה מעימות עם נשיא ארצות הברית״.
🤖 בינה מלאכותית ועיתונות: בזמן שביערתם את החמץ שלכם, תעשיית העיתונות העולמית בילתה את סוף השבוע האחרון בפרוג׳ה שבאיטליה, בפסטיבל העיתונות הבינלאומי המסורתי שנערך שם מדי שנה. אני, כמוכם כנראה, לא הייתי שם (ואם כן הייתם שם, כולי קנאה!), אבל כן הספקתי לחפור קצת בהקלטות של ההרצאות והפאנלים שזמינים באתר הפסטיבל.
אם לבחור המלצה אחת, בהנחה שלא מעט מכם עובדים בגופי תקשורת שנאבקים להטמיע כלי בינה מלאכותית ומנסים להבין במה הם טובים ובמה פחות, ואיך נכון להשתמש בהם – שווה לצפות בפאנל עם משתתפים מ״ניו יורק טיימס״, ״וול סטריט ג׳ורנל״ וה״גרדיאן״, על האופן שבו הם הכניסו כלי AI, איך הם בחנו את האפקטיביות שלהם ומה הם למדו בדרך.