הטור הזה נולד מהתכתבות ווטסאפ רוויית תסכול. מעין רודה, עיתונאית ב״שומרים״ ולשעבר ראש מערכת החדשות ב-ynet, פרקה את מה שהצטבר אצלה בעקבות מפגש עם קולגות. ״איזו התנגדות עצומה להבין שהמציאות השתנתה. כאילו עומדים מול צונאמי ואומרים ׳אבל יש לנו מצופים׳״, היא סימסה לי. ואני, אופורטוניסט חסר בושה שכמותי, עניתי בדרך היחידה שאני יודע. ״טור אורח בפרימיום קליקבייט???״. לא תאמינו מה קרה אחר כך.
מעין ואני מכירים כבר המון זמן. משהו כמו שני עשורים. אבל הפרק המשמעותי בהיכרות שלנו היה בשנים האחרונות – כשעבדנו יחד במחלקת המוצר של ynet. היא לא הייתה רק עורכת חדשות מוכשרת – אלא גם אשת מוצר עם תשומת לב אמיתית לקהל, ולסביבה הדיגיטלית הרחבה יותר שבה התעשייה הקטנה הזו מתקיימת. כזו שמנצלת כל נסיעת אוטובוס בשביל להגניב מבט חטוף במכשירים הסלולריים של יתר הנוסעים, לראות איך הם באמת צורכים את התוכן שלהם. ומתברר שגם בעיתונאים היא מתבוננת היטב.
היום, הבמה שלה.
דיסקליימר: שום דבר מהנכתב לא מתייחס לכלי תקשורת ספציפי. עבדתי כמעט בכולם, יש לי חברים בכל המערכות ואני מאוהבת במקצוע הזה. המציאות דומה בכל העיתונות הישראלית – איפה יותר, איפה פחות.
קבלו טריק שיעזור לכם להפוך בן רגע לאדם השנוא בחדר: היכנסו לישיבת עורכים ותגידו שלפי המספרים, אנשים לא קוראים כתבות. זו שיחה אחת מיני רבות שניהלתי כשהייתי מנהלת אסטרטגיית תוכן ב-ynet, והסברתי פעם אחר פעם שאני לא אחראית לשינוי המציאות, אבל להתעלם ממנה לא יחזיר את הגלגל אחורה. באחד הפודקאסטים של מנהלי אסטרטגיה/צמיחה/קהלים (תפקיד שקיים בעיתונות העולמית בכל מיני שמות) שמעתי את המשפט הכי נכון שיש – אם הטמעת שיטת עבודה במערכת עיתונאית, גם שמונה שנים אחר כך לא תצליח לשנות אותה (זוכרים איך לפני עשור התחלנו לעבות כתבות עם מאתיים תמונות, ואיך המסורת ממשיכה למרות שהיא כבר מזיקה לגלישה?).
עם שמונה שנים עוד אפשר לחיות. ומה עם מאה?
רוב אתרי העיתונות בישראל נולדו כמוצר משלים. העיתונים הגדולים היו צריכים אתר אינטרנט, ערוצי הטלוויזיה נדרשו לאחד, והמערכות הדיגיטליות שלהם נועדו ללוות מוצר עיקרי אחר. כשעבדתי לפני 20 שנה במאקו, נהגנו לצחוק שאנחנו יושבים בקומה התחתונה מרוב שאנחנו נמוכים בשרשרת החשיבות.
הרבה טראפיק זרם מאז בנהרות הדיגיטל, אבל המסורת השמרנית של אומנות העיתונות עדיין כאן. אנחנו עדיין מגישים לגולש כותרת, משנה ואלף מילה, כאילו אנחנו בעיתון "המליץ", ולא בעולם שמשתנה לנגד עינינו בקצב של חודשים – לא עשורים ואפילו לא שנים.
הנתונים שדרור כתב עליהם מהדו״ח השנתי של רויטרס, שלפיהם הגענו לרגע שבו צריכת חדשות דרך סושיאל עקפה כל מדיום אחר, צריכים להפוך למדריך עבודה. נכון, ישראל היא אנומליה חדשותית עם מלחמה ארוכה שדורשת גם שימוש בעיתונות מסורתית, אבל אל תטעו – דברו עם כל עורך בכל כלי תקשורת, והוא יספר לכם על ירידה ברייטינג ובטראפיק (לפחות כל עוד מתעלמים מאותן אנומליות זמניות). מגמת ההימנעות מחדשות שמגיעה עם הנתונים היא לא משהו לצקצק עליו בשיחות ברנז'ה, היא דורשת מעשים אמיתיים.
הבעיה היא שבאמת אין תשובות. אני לא יודעת איך ואם מנצחים את הבינה המלאכותית. והשאלה למה להוציא כל כך הרבה כסף על סושיאל שלא מכניס טראפיק או רווחים, היא שאלה מהותית באמת עבור גופים שנאבקים על כל שקל. אבל החובה העיתונאית שלנו היא לנסות.
אם נתעלם לרגע מסוגיית ההימנעות מחדשות, אפשר להגיד שכל מערכות החדשות בארץ יודעות מצוין לעשות חדשות לבני 40 ומעלה. זה חשוב, זה לא קהל שצריך לזנוח, ואף אני עצמי בקבוצת הגיל הלא-נחשקת הזו. אבל אם נמשיך לעשות רק חדשות לבני 40 ומעלה, איך אני אנסח את זה יפה – נדפקנו.
עיתונאים הם אנשים שמגוננים על המקצוע שלהם. בצדק, יש מי שכחלק מהמאמצים שלהם להחלשת הדמוקרטיה עובדים בלתקוף אותנו. אבל סנדלר יכול להתרגש עד מחר מריקוע רצועות עור: בסוף הוא צריך אנשים שבאים לתקן סנדלים כדי להביא לחם הביתה.
כששואלים אותי למה בחרתי לצאת לעיתונות עצמאית במקום להמשיך במסלול של יותר מ-20 שנה באתרים גדולים, אני קודם כל נאנחת, ואז מסבירה שיש שתי סיבות. הראשונה היא חוסר היכולת (שחלקו נובע מסיבות ניהוליות וכלכליות מובנות, וחלקו משמרנות) ליצור מגרש משחקים של מחשבות וניסויים כדי לנסות לפצח דרך חדשה לספר עיתונות. השנייה קשורה קשר הדוק לראשונה, וגם היא לא מתאימה לעולם הנוכחי.
אנחנו לא רק עורכים חדשות באופן לא רלוונטי שמבזבז את המשאב היקר ביותר של מערכת דיגיטלית – זמן – אנחנו גם עובדים ככה. כל מי שמנסה לגייס כוח אדם זוטר יתלונן בפניכם על ירידת הדורות, על העצלות של ג'ן זי, ועוד תלונות מילניאליות. האמת היא שבני דורי שעבדו מגיל עשרים, 18 שעות ביממה, בשביל 5,000 שקל, הרבה יותר סתומים מעובדים שמבקשים איזון בין חיים ועבודה.
מערכת חדשות היא מקום עם מתיחות מובנית – התכנים האינטנסיביים, הפחד מטעויות, היחסים בין כתבים ועורכים – אבל ב-2026 אי אפשר, וגם לא מוסרי, לנהל מערכת שבה אנשים משלמים מחיר אישי עצום (לא מזמן סיפרה לי עורכת על הגירושים שלה בעקבות העבודה האינטנסיבית), בתוך מציאות של מלחמה. ואי אפשר להעסיק עורכים ב-8,000 שקל ולדרוש מהם להקריב הכול. כלומר אפשר, אבל התחרות היא כבר לא בין ידיעות למעריב, אלא בין אתר חדשות להרבה מקצועות שדומים לעיתונות, כמו דוברות, יח״צ או סושיאל, שמבטיחים חיים קלים יותר ואפשרות להתפרנס בכבוד.
אז מביאים עובדים לא מיומנים, ובשל לחץ הזמן וסדרי עדיפויות חופפים אותם תקופה קצרה ואחר כך זורקים אותם למים בלי לספק להם ליווי צמוד, בלי לדרוש מהם בקיאות במתרחש (וכל מי שיש לו איזושהי אוריינות עיתונאית יודע בקלות לזהות ידיעה שהעורך לא הבין אותה וחשש לשאול).
הצרה הגדולה היא שאלה בעיות ללא פתרון – אי אפשר להחליט שמשלמים לעורכים 15 אלף שקל על תפקיד ראשון עם העלאות כל שנה, כי יש פחות גולשים, ויש פחות כסף, וזה פלונטר אחד עצום שבקצה האחד שלו עובדים מתוסכלים, ובקצה השני חדשות שאנשים לא קוראים. ובתווך עומדים כתבים שלא סומכים על העורכים שלהם (בצדק), ועורכים שמפחדים מהכתבים שלהם (בצדק), ואפס תחושה של משימה משותפת.
אין ואקום. מי שלא מבין מה קורה מצפייה במהדורות, יפנה לערוצי טלגרם. מי שרוצה להימנע מחדשות הארדקור ימצא עצמו נתון לאלגוריתם של עמוד אינסטגרם חסר שקיפות וחסר אתיקה עיתונאית. וכאן האומנות שלנו חשובה. אנחנו לא סתם אגרגטור של ידיעות, ובשביל לערוך טקסט לא צריך אותנו יותר. אנחנו אנשים שיודעים לספר סיפור, ויודעים ממה להיזהר. כתבים הם אנשים שרואים בעיניים ונוברים באדמה, עורכים יודעים להפוך רכיבי מזון לארוחה, לכוון ולהדריך. ואת זה אי אפשר לעשות ב-40 שקל לשעה.
לפני שהגעתי ל-ynet לתפקידי ניהול במערכת החדשות, עמדתי בצומת דרכים. חשבתי שאחרי 15 שנה במקצוע לא יקרה כלום שיפתיע אותי. זה היה בינואר 2020. מאז קרה הכול, וגם הפסקתי לתת תחזיות. אבל על כמה דברים אני מוכנה לחתום:
מעין רודה היא עיתונאית בגוף התחקירים ״שומרים״, כותבת, ולשעבר ראש מערכת החדשות ב-ynet.