לפני כמה חודשים, פרסם מגזין האטלנטיק כתבת שער שהכריזה כי ״סופה של הקריאה הגיע״. בקרב המעגלים הקטנים שלי, כלומר הפודקאסטים שאני מאזין להם והכותבים שאני נוהג לקרוא, הכתבה הזו עוררה תגובות דרמטיות של קיצונים משני הצדדים. היו שטענו שהקביעה הזו משוללת כל יסוד; היו שניסו למצוא את מקומם בעולם שבו קריאה אינה עוד הדרך המקובלת לצרוך תוכן.
נניח רגע לכתבה עצמה (ארוכה מדי; לא קראתי): השאלה שאני נותרתי איתה בעקבות אותם דיונים דווקא לא עסקה בסוף עידן הקריאה – אלא בסוף עידן הכתיבה. אפשר להתווכח אם בני נוער ומבוגרים קוראים היום פחות, ונותנים לנוירונים שלהם להתבשל מול סרטוני טיקטוק; אני לא בטוח שאפשר להתווכח באותו אופן על מקומה של הכתיבה בחייהם של רוב האנשים היום.
יש לי כמובן עדות ממקור ראשון (מטלות של סטודנטים עם שאריות ברורות ומרושלות של הצ׳אט), אבל זה נוכח בחיים של כולנו. נעזוב לרגע את עולם העיתונות (עוד נחזור אליו, אל תדאגו) – תחשבו על כל הדברים האחרים שנהגתם לכתוב: מסמכים בעבודה, מיילים, פוסטים, סיכומי פגישות, סיכומים אחרים – סביר מאוד להניח שמשהו מהדברים האלה, שנהגתם לכתוב בעצמכם, כבר נעשה עבורכם בפרומפט וחצי. המציאות הזו, בהנחה שאנחנו מקבלים אותה, מעלה שתי שאלות קריטיות: כיצד הערך של ״כתיבה טובה״ (כלומר, כתיבה אנושית טובה) ישתנה בתנאים החדשים, ועל מה אנחנו באמת מוותרים בוויתור על כתיבה?
נתחיל מהשאלה השנייה. יש סוג של קונצנזוס (לתחושתי לפחות) שכתיבה היא לא רק ״מטלה״ שאפשר להפקיד בידי מכונה, אלא שיש לה מקום משמעותי בתהליך החשיבה שלנו. ניתן לצפות שתפיסה כזו תהיה שכיחה יותר בקרב אנשים שכותבים למחייתם – כלומר, הכתיבה כבר בלאו הכי חלק מתהליך היצירה שלהם, ולכן הגיוני שירגישו שהיא גם חלק מתהליך העיבוד.
באופן מפתיע, רוב התגובות לסקר ה-AI שערכתי כאן לא מזמן דווקא לא הלכו לכיוון הזה. הרבה דיברו על כתיבה כחלק מהיסוד האישי שהם יוצקים לתוך התוצר הסופי (״זה פשוט לב העבודה מבחינתי ולא הייתי רוצה לוותר עליו״, ״צריך את התוכן האנושי האמיתי הזה, את השיחה האישית, הספציפית, הלא מלוטשת, או אולי מלוטשת אבל לא מעובדת, כדי שנמשיך להתפתח״). אחרים דיברו על הפער שהם עדיין מזהים בין הכתיבה שלהם לכתיבת בינה מלאכותית (״היא פשוט לא טובה בזה. אני עובר על כל התוצרים של ה-AI ומייצר כתבה שלי ב-100%״).
אלה טיעונים שמתייחסים לכתיבה עצמה – אם כתיבת AI היא מספיק טובה, או אם הם מוכנים לוותר על הקול שלהם. מה שחסר כאן הוא התפקיד של הכתיבה: האם בכך שאנחנו עושים אאוטסורסינג לתהליך הכתיבה אנחנו מקריבים לא רק עניין אישי (סגנון, קול) או איכותי (רמת הכתיבה), אלא גם חלק מהתובנות והערך שנצליח לייצר? או במילים אחרות: האם יכול להיות שחשיבה (במובן העמוק, לא במובן הטכני), ולא רק כתיבה, הופכת להיות פעילות נישתית במציאות כזו?
אני מודה שאין לי תשובה טובה לשאלה הזו. מצד אחד, בתחושה האישית שלי, יש מקום עצום לכתיבה בתהליך החשיבה שלי. זה אחד הטיעונים המרכזיים שלי לכך שאני לא מפקיד את הכתיבה בידי הצ׳אט. מצד שני, היא לא הכלי היחיד בארסנל: הרבה פעמים שיחות עם אנשים, ולאו דווקא כתיבה בסביבה מבודדת, הן קרקע פורה לרעיונות חדשים ולעיבוד שלהם.

לפני כמה שבועות קראתי טור מעניין בניו יורק טיימס (קישור מתנה), שגרם לי לחשוב מחדש על השאלה הזו. ג׳ו קרוז, מרצה בוויליאמס קולג׳, התייחס שם לרעיון ש״כתיבה = חשיבה״ בהקשר האקדמי:
״רוב המרצים שאני מכיר מאמינים שסטודנטים לומדים לחשוב – באופן ביקורתי, יצירתי, רפלקטיבי ובעקשנות – רק באמצעות כתיבה… אין פלא, אם כך, שהאוניברסיטאות רואות בבינה המלאכותית איום קיומי, ופתחו במרוץ חימוש של אמצעי נגד: יותר בחינות חיבור תחת השגחה; חדרי בחינה מנותקים מהאינטרנט; ודרישה לכתוב עבודות בפלטפורמות שעוקבות אחר כל שינוי בטקסט, כדי שאפשר יהיה להתחקות אחר תהליך הכתיבה, מילה אחר מילה… אבל מה אם אנחנו טועים כשאנחנו מתייחסים לכתיבה כאל הביטוי הנעלה ביותר של פיתוח החשיבה? הראיות שתומכות בתפיסה הזאת קלושות, במקרה הטוב. כתיבה יכולה לסייע לזיכרון וללמידה עצמאית, אבל הרעיון שכתיבה היא הדרך הטובה ביותר לפתח כישורי חשיבה הוא רעיון חדש יחסית״.
הטענה של קרוז היא שדווקא דיון חופשי בעל-פה הוא כלי אפקטיבי יותר. ״כתיבה היא תיעוד תמציתי ונייד של המחשבה, שקל יותר להתמודד איתו במערכת בירוקרטית מאשר עם שיחה״, הוא טוען – ומכאן הפופולריות שלה בקרב מסגרות אקדמיות. אבל זה יתרון טכני, לא מהותי:
״תחשבו מה נוכל להרוויח אם נתרגל יותר לדבר זה עם זה, ולהסתמך על יכולות החשיבה שלנו באמצעות קשב, זיכרון ומעורבות הדדית. אולי נבלה פחות זמן בבידוד, נצבור יותר ניסיון בהתמודדות עם חילוקי דעות ונגבש הבנה ברורה יותר של הדברים שאנחנו מאמינים בהם. זה הזמן לקחת בחזרה לידינו את החשיבה הביקורתית״.
אם מסתכלים על זה כך, צ׳אט מבוסס AI יכול דווקא להעצים את היכולת שלנו לנהל דיאלוג כזה. ואכן, לא מעט אנשים מעידים שזה השימוש שלהם בצ׳אט – לאתגר את הרעיונות שלהם, למצוא בעיות בהנחות היסוד ובמסקנות שנגזרו מהן. בהרבה מהמקרים, זה באמת עובד. אני פשוט לא בטוח שזה אופי השימוש של רוב האנשים, רוב הזמן.
מה שמחזיר אותנו לעיתונות, ולשאלת מקומה של הכתיבה האיכותית בימינו – והקריאה שלה. בפרק נהדר של הפודקאסט Galaxy Brain שעוסק בדיוק בשאלות האלה (אפל, ספוטיפיי), נאמר ברגע מסוים ש״כתיבה מקצועית נהיית דומה יותר לאיסוף תקליטי ויניל״. באופן מעניין למדי, טענות דומות נשמעות בשנים האחרונות גם ביחס לצריכת תוכן עיתונאי – ללא קשר לכתיבה עצמה: המודל הכלכלי של mass media ממשיך להישחק ושולח גופי עיתונות לאמץ חומות תשלום, ומצד שני אנשים צורכים את המידע שלהם מאפיקים שונים שאינם עיתונאיים במהותם – מה שהופך את הפעולה של קריאת עיתון, לאו דווקא בהקשר של הפורמט הפיזי, ל״בוטיקית״ באופייה.
העובדה שגם כתיבה אנושית איכותית וגם צריכת עיתונות הופכות לפעילויות נישתיות, במובן מסוים, עלולה לטשטש את ההבדל ביניהן – בעיקר בקרב עיתונאים שתופסים את הכתיבה כחלק מהזהות המקצועית שלהם (וכמו שראינו, זו גישה די רווחת). אבל המשמעות אינה שקולה: לירידה אפשרית של עיתונות מהבמה המרכזית של החיים החברתיים שלנו יש משמעות עמוקה הרבה יותר מדעיכת העיסוק בכתיבה.
יכול להיות שכתיבה אנושית תהפוך לסוג של פריט אספנות: משהו שמעט מאוד אנשים עושים, ומעט אנשים צורכים. בטח בקונטקסט שאינו פרוזה טהורה. אני לא בטוח שזה באמת המצב, אבל גם אם כן – מאוד קשה להעריך את ההשלכות של שינוי כזה. אולי זה לא נורא שהיא תהפוך למותרות. אני לא חושב שהיינו רוצים שאותו הדבר יקרה ל-news diet של הציבור. הכרה במציאות, בסופו של דבר, לא אמורה להיות נחלתם של בודדים.
מזמן לא המלצתי פה על ספר: אני לא יודע אם סוף עידן הקריאה באמת בפתח, אבל אם יש עוד סיכוי לשנות את רוע הגזרה – הוא כנראה טמון בין הדפים של ״למה לקרוא (או: איך לחיות פעמיים)״ של יובל פלוטקין, כותב מחונן שהייתה לי הזכות לעבוד איתו עוד לפני שנהיה סלב ספרותי. עשו לעצמכם טובה וקראו אותו.
וקצת המלצות מהעולם היותר שגרתי של הניוזלטר הזה – שלל מאגרי ידע מעולים על AI ועיתונות: מרכז טאו-נייט פרסם מחקר מרתק בשם ״The Three Layer Cake״ על האופן שבו עיתונות יכולה להתאים את עצמה לתנאים המשתנים של צריכת מידע; מכון רויטרס פרסם דו״ח נוסף על השימוש של אנשים ב-AI, בעיקר בהקשר של צריכת חדשות; וכאן תמצאו אסופת מאמרים מאת כמה מהדמויות הבולטות היום בתחום (הרבה מהם כיכבו פה בעבר).