לפני שעוברים לנושא הבא – מתברר שהסיפור של וושינגטון פוסט עניין לא מעט מכם (תודה רבה לכל מי שכתב לי בתגובה, וגם למי שהגיב בלב!), אז נפתח עם כמה ספיחים למהדורה האחרונה: קודם כל, בחלק של ההמלצות, בגרסת המייל לפחות, הקישור למאמר של פטריק בוהלר על שירות כחלק מהגדרת הערך של עיתונות לא הופיע באופן תקין. אז הנה הוא כאן. כאמור, מומלץ בחום.
ובהמשך לסאגת הפוסט – שתי התייחסויות מאוד מעניינות לסיפור: האחת היא הפרשנות של עיתונאי ״הארץ״ נתנאל שלומוביץ, אחד הכותבים האהובים עליי (ואני לא אומר את זה רק כי חלקנו קיוביקל לפני 19 שנים). הוא מתייחס שם בעיקר לאופורטוניזם הפוליטי של ג׳ף בזוס, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצעדים האחרונים שלו בפוסט. מומלץ לקרוא – כאן (קישור מתנה).
זווית אחרת לגמרי תוכלו למצוא במונולוג של טרוי יאנג בפרק האחרון של People vs. Algorithms – החל מ-39:30 (אפל, ספוטיפיי, יוטיוב). ציטוט נבחר: ״ההפסד הכספי הוא עדות לכך שיש לך בעיה מוצרית. זו לא עדות לכך שאתה צריך לשפוך עוד כסף על זה. אנשים לא קונים את מה שאתה מייצר… התפיסה של עולם הטק היא ׳תעשה דברים מורכבים סביב תזה מסוימת לגבי בעיה שאתה מזהה בשוק, ושאינה מטופלת כרגע, ואז תנהל תהליך מחזורי של אופטימיזציה עם אנשים מאוד חכמים… ואז אתה חושב, בגלל שאתה מיליארדר שחצן, שזה נכון גם לתקשורת. אלא שתקשורת היא תעשיית ׳אומנות׳. ההתמודדות עם אנשים הרבה יותר קשה, הם כנראה שונאים אותך, התרבות קריטית פה, הערכים קריטיים פה, והרבה יותר קשה להוביל שינוי״. אמת.
הלאה. או ליתר דיוק – בחזרה עוד מהדורה אחת אחורה. לפני שבועיים כתבתי כאן על סוגיית האמון, והקשר שלה לגיוון בתנאים שונים ובפורמטים שונים של עיתונות. יואב, חבר, קולגה לשעבר ואחד מאנשי המוצר המבריקים שיצא לי להכיר, ציין כמה נקודות חשובות בהקשר הזה שמצדיקות פרק נוסף בדיון.
הראשונה נוגעת לעצם ההנחה שהאמון בעיתונות מתרסק – הנחה די מקובלת בתעשייה, שבאה לידי ביטוי במאמר של יוני גרינבאום שאליו התייחסתי שם. גרינבאום הסביר את בעיית הקופסה השחורה של התקשורת (כלומר, חוסר השקיפות של התהליכים שמייצרים את התוכן שאנחנו פוגשים) בעידן הנוכחי: ״בעולם עם אמון גבוה… הקהל האמין למה שהוא קרא או שמע ללא כל צורך להבין איך זה נוצר. אבל אנחנו לא חיים בעידן הזה יותר. הנחת המוצא של אמון מתה״.
יואב חולק על הטענה הזו:
״בעולם מקוטב ומחנאי, אני חושב שבמידה רבה הנחת המוצא של אמון לא רק חיה ובועטת, היא אפילו הפכה לאמון עיוור – כל עוד אתה נתפס ׳בצד שלנו׳. ככה צופי ערוץ 14 יאמינו בלי לבדוק לכל מה שייאמר שם, לא בגלל תהליך עיבוד המידע או הפנים של המגיש אלא פשוט כי הערוץ מיצב את עצמו בצורה מאוד ברורה ׳משלנו׳. בדומה, קוראי ׳הארץ׳ האדוקים יקבלו כעובדה כל סיפור וכתבה שיוצגו שם (אם כי בהארץ יש קצת יותר, גם אם למראית עין, גיוון – לפחות בטור הדעות). המחנאות היא חזות הכל, ואני חושב שאנשים במרכז הפוליטי נדחקים יותר ויותר לבחור. אני לא יודע כמה אנשים בארץ מסוגלים לצפות בראש נקי בדיווח של ברדוגו, ואז בדיווח של גיא פלג, ולשקול את שניהם לגופו של עניין״.
יואב צודק כמובן. יש משהו מאוד שבטי באמון שלנו, בטח בתקופה של קיטוב קיצוני. לכן אני אדייק את הטענה סביב אמון בעיתונות, כי אני כן שותף במידה מסוימת להנחה הזו של גרינבאום – גם אם זה ידרוש ממני לנסח אותה מעט אחרת: אנשים לא בהכרח איבדו אמון בגופי תקשורת, או בעיתונאים ספציפיים. אנשים איבדו אמון בעיתונות כמוסד.
לשמחתי, אני אפילו לא צריך לנסח הסבר מקורי משלי – ממש אחרי שפרסמתי את אותה מהדורה על אמון, ריצ׳רד טופל פרסם מאמר משלו שבו הוא התייחס לסוגיה שיואב העלה (האם הם תיאמו? לא נדע לעולם): ״בעוד שאמון בעיתונות ירד באופן כללי, אם בוחנים את הסקרים יותר לעומק עולה שאנשים סומכים על גופי התקשורת שהם בוחרים לצרוך. זה לא אמור להפתיע אותנו: מה הטעם לצרוך תוכן חדשותי אם אנחנו לא נוטים להאמין לו? עדיף לקרוא ספר או קומיקס״ (יש לו לא מעט נקודות מעניינות נוספות בהקשר הזה – מומלץ לקרוא. ויש גם תגובה של גרינבאום, זה מלמעלה, כאן).
מה שמעניין פה הוא שזה לא עוצר בהבחנה בין ״עיתונאי מהצד שלי״ לבין ״עיתונאי מהצד השני״, אלא גולש ממש למוסדות עיתונות עם זיהוי פוליטי. גם יואב התייחס לזה:
״אני חושב שזה לא בהכרח עניין פרסונלי מול מערכתי (לפחות אצל מילניאלז ומעלה). גם ברמה המערכתית, הדינמיקה שנוצרה היא שיש את התקשורת ׳שלנו׳, ואת התקשורת ׳שלהם׳ – שהיא כמובן בעיקר פייק ניוז״.
ועדיין, גם אם יש לנו אמון במוסד עיתונאי כלשהו – זה לא שקול לאמון בעיתונות כמוסד: אם אנחנו מאמינים לגוף תקשורת רק מתוך זהות שבטית, המקום של הפרקטיקה העיתונאית בתהליך רכישת האמון הולך ומצטמצם, עד היעלמות מוחלטת. אנחנו לא מאמינים שמאחורי המוסד הזה יש מחויבות מסוימת לאמת, גם אם היא פחות נוחה לנו. או במילים אחרות, אנחנו לא מאמינים למוסד עיתונאי כיוון שהוא מוסד עיתונאי – אלא מפני שהוא מספר לנו את הסיפורים שאנחנו רוצים לשמוע, באופן שבו אנחנו רוצים שימסגרו לנו אותם. אנחנו לא רוצים שיספקו לנו מידע: אנחנו רוצים שישלהבו אותנו.
הנקודה האחרונה שאני רוצה לקחת מההכתבות שלי עם יואב, נוגעת לנושא אחר שחשבתי לכתוב עליו בשבועות האחרונים. ובמילותיו שלו:
״באופן אולי קצת פרדוקסלי, ממה שאני רואה ברשתות מי שזוכה לאמון הולך ועולה זה ׳הצ׳אט׳. להגיד שהצ׳אט מוטה נתפס עדיין כעמדה מטורללת למדי, בטח בארץ. אז נכון שגרוק קצת יותר ׳ימני׳ והשאר טיפה יותר לשמאל, אבל בגדול הצ׳אט סותם את הגולל על הרבה ויכוחים. עד שהתפיסה כלפי AI תשתנה באופן עמוק כפי שהיא קרתה לעיתונות הממוסדת, ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אולי זה הממתן הגדול של המחנאות בקרב העובדות״.
זו טענה מעניינת מאוד. אני נוטה להסכים איתה: אנשים לא סומכים על הצ׳אט בעיניים עצומות – למעשה, רוב האנשים יודעים שהוא הוזה הרבה פעמים, ויש עדויות לכך גם במחקרים ובסקרים שונים – אבל הם לא תופסים אותו כמשוחד. אפילו במקרה של גרוק, שהוא אולי הצ׳אט הכי ״צבוע פוליטית״, התחביב של רוב המשתמשים (השמאלנים) הוא להראות איך אותו בוט שולל טענות שמזוהות עם האב הרוחני שלו, אילון מאסק.
בחודש שעבר התפרסם מחקר שאומר פחות או יותר את זה – או בניסוח של כותרת הכתבה ב-Nieman Lab: ״אנשים שמשתמשים בצ׳אט לצריכת חדשות תופסים אותם כלא משוחדים, ו׳מספיק טובים׳״ (את המחקר המלא אפשר להוריד כאן, למרות שהכתבה של Nieman מסכמת אותו היטב).
זה מחזיר אותי לדיון הקודם על אמון, ולהבדל בין ynet – גוף תקשורת דיגיטלי, ״נטול פנים״ – לבין חדשות 12, גוף טלוויזיה רווי פרשנויות שמזוהה עם הפרצופים של המסך. במידה רבה, האמון בצ׳אט דומה לתפיסה ה״ניטרלית״ יותר של ynet, רק על סטרואידים: בכל זאת, כולם מבינים שיש אנשים מאחורי האתר. חלק מהקוראים אולי מקשרים אותו עם ״ידיעות אחרונות״, או עם תיק 2000, או עם כותבים ספציפיים (כרגע למשל, רונן ברגמן ״מסומן״ על ידי רבים בימין העמוק של מרחבי הטוויטר). במקרה של הצ׳אט – עם מי נקשר אותו? סם אלטמן? אילון מאסק? סונדאר פיצ׳איי??? לא משנה מה דעתנו על הדמויות האלה, המרחק ביניהן לבין התוכן שאנחנו צורכים גדול יותר, והיקף התוכן הזה אינסופי – כך שמעורבות אידיאולוגית-אישית נתפסת כמעט בלתי אפשרית, בניגוד לגוף חדשות.
כמובן, גם פלטפורמות טכנולוגיות לא נהנות מחסינות. לאורך תקופה ארוכה הן סומנו על ידי הימין בארצות הברית כאויבות העם. כעת, כשקברניטיהן מתחנפים לטראמפ (ע״ע ג׳ף בזוס ו״חיסול הפוסט״), הן מסומנות כאויב מצד השמאל. אבל לפחות בסיטואציה הנוכחית, זה נתפס פחות כאידיאולוגיה סמויה – ויותר כאופורטוניזם טהור.
יכול להיות שיגיע הרגע שבו, כמו שיואב מציע, ״התפיסה כלפי AI תשתנה באופן עמוק כפי שהיא קרתה לעיתונות הממוסדת״. אבל לפחות בינתיים, אנשים יכולים לסמוך בשקט על הצ׳אט שההזיות שלו מגיעות ממקום נקי לגמרי.
בשבועות האחרונים יצאו שני דו״חות מעניינים מאוד, שבשאיפה ייצא לי לכתוב עליהם ממש בקרוב. בינתיים, פשוט אשים כאן קישורים.
הראשון הוא דו״ח ה-Trends and Predictions המסורתי של מכון רויטרס לעיתונות. בניגוד ל-Digital News Report השנתי שלהם, שבנוי על סקרים רחבים בקרב קהלים במדינות שונות, הדו״ח הזה מבוסס על התובנות של כמה מאות מנכ״לים, עורכים ראשיים ובכירים אחרים מעולם התקשורת (פעם גם אני הייתי כזה, אבל עכשיו שאני בטק הם כבר לא רוצים לשמוע את דעתי). במובן זה, הדו״ח משקף את איך מנהיגים בולטים בתעשייה תופסים את מצבה – ואיפה הם הולכים להשקיע את עיקר המאמצים שלהם. כאמור, אשתדל להתייחס לזה בהמשך בצורה יותר רצינית, אבל הנה גרף אחד שתפס את תשומת הלב שלי:
השני הוא הדו״ח השני במספר של FT Strategies מבית פייננשל טיימס על צריכת חדשות בקרב צעירים. גם זה מחקר מרתק, שמציע כלים מעשיים לבניית אסטרטגיית תוכן שתתאים לדור הבא של צרכני החדשות. וגם פה אשים גרף אחד מעניין ומפתיע:
