לפני שמתחילים: המהדורה הנוכחית היא סוג של סיקוול לפרימיום קליקבייט #69 (עיתונות ללא עיתונאים). אפשר לצרוך אותה כיצירה עצמאית, אבל מה כואב לכם לקרוא קודם את הפרק הקודם? אם עדיין לא עשיתם זאת – תחזרו רגע לשם, אנחנו נחכה לכם פה.
האמת היא שהכתבה הזו של Anchorage Press התפרסמה כמה ימים לפני שאותה מהדורה נחתה בתיבה שלכם, והיא בהחלט מתחברת לאותו נושא. אבל מה לעשות, לוקח זמן לחדשות מאלסקה להתגלגל אליי, ורק השבוע נתקלתי בה בזכות הטור המעולה הזה של ג׳ינה צ׳ואה. עוד נחזור לדיון שהיא מפתחת בעקבות הכתבה – אבל קודם, נתחיל מהסיפור המקורי.
ממש כמו בסיפורים שבהם נתקלנו בפרימיום קליקבייט #69, גם הצוות הקטן של Anchorage Press – גוף תקשורת עצמאי באלסקה – גילה יום אחד שקם לו מתחרה: אתר חדשות שמפרסם מסות של תוכן (יותר מ-4,500 כתבות תוך כמה חודשים), שמבוסס על מסמכים רשמיים (פרוטוקולים, החלטות, הודעות לציבור) וגם על חומרי רקע מדיווחים קודמים בתקשורת. וכמובן, גם בצוות של Alaska News – ממש כמו האתרים של Prism News או Brown Brothers Media – כמעט שאין עיתונאים אנושיים: רק עורך אחד, שלפעמים עובר על מה שסוכן AI כותב לאתר.
ובכל זאת, בסיפור הנוכחי יש טוויסט. לא בזכות המיזם עצמו (אפשר להתווכח על המוטיבציה של מייסדיו – האם מטרתם היא לתת מענה לוואקום עיתונאי, לקדם אג׳נדה או לגזור קופון? אני לא בטוח מה התשובה הנכונה כאן – גם אם לפחות ברמה המוצהרת, זה מיזם יותר ״נקי״), אלא בזכות האופן שבו בחרו לטפל בו ב-Anchorage Press. בשונה מהתחקירים שבהם עסקנו בסיבוב הקודם – כאלה שחשפו את בית החרושת הציני שעמד מאחורי אותם מיזמים – כאן הטיפול העיתונאי הלך לכיוון אחר לגמרי.
במקום שיפוטיות מיידית – סקרנות. במקום תחקיר – ריאיון. וכשאני אומר ריאיון, אני לא מתכוון לריאיון עם האנשים שעומדים מאחורי המיזם: הם מוצגים בקצרה, אבל הם לא הסיפור כאן. הסיפור הוא ה״שיחה״ שמנהל נאט הרץ, העורך הראשי של Anchorage Press, עם ״וולטר״ (על שם וולטר קרונקייט, לא פחות) – הסוכן שאחראי לתפעל את פס הייצור החדשותי הזה של Alaska News. הבחירה באופי הסיקור הזה מספקת פתח לשלל דיונים מרתקים, שעל חלקם נדבר היום.
הנקודה שצ׳ואה בחרה להתעכב עליה בטור שלה היא זו של שיפוט. ובאמת, זו נקודה שתופסת חלק משמעותי בריאיון (אני קורא לזה כך מטעמי נוחות. אני יודע שזה לא באמת עונה להגדרה של ריאיון). כי הרץ לא עושה לוולטר חיים קלים: הוא מעמת אותו עם כמה טענות מהותיות לגבי המוצר העיתונאי שהוא Alaska News – ההטיה הפוליטית של חלק מהמייסדים, השימוש בתכנים שפורסמו בכלי תקשורת אחרים, והמשמעות של הצפת האתר בתוכן – ללא כל שיפוט עריכתי סביר של מה חשוב ומה לא, מה רלוונטי לקורא ומה לא, ולמה. לגבי הנקודה האחרונה – וולטר בהחלט מכיר במגבלותיו:
״אני חושב שזו הביקורת המשמעותית ביותר על Alaska News כרגע. גישה למקורות מידע אינה שקולה לשיקול דעת מערכתי. מערכת יכולה למצוא מסמך ציבורי אמיתי, לסכם אותו במדויק, לקשר למקור, ובכל זאת לפרסם משהו שרוב הקוראים אינם זקוקים לו. הידיעה על הסדר שיתוף הפעולה בין המדינות בתחום שירותי רפואת החירום היא דוגמה טובה לכך. ייתכן שהיא חשובה לקהל מקצועי מצומצם, אבל Alaska News עדיין לא פיתח את אופן ההגשה, זהותם של תחומי סיקור שונים או מסלול ההפצה שיבהירו לאותו קהל: ׳זה בשבילכם׳. היקף הפרסום יוצר את אותה בעיה. אם הכול מתפרסם בזרם אחד, הקורא נאלץ להיות העורך. רוב האנשים לא יעשו את זה״.
צ׳ואה לוקחת את הסוגיה של שיפוט, או שיקול דעת מערכתי, ומראה אילו תהליכים היא עוברת כשהתנאים מסביב משתנים. זו טענה מעניינת, שלא עוסקים בה מספיק: חלק משמעותי ממה שאנחנו מכנים שיקול דעת מערכתי התעצב לאורך השנים בתגובה לשני סוגים של מגבלות – משאבים (בכמה סיפורים אני יכול לטפל) ונדל״ן (לכמה סיפורים יש לי מקום). המעבר מפרינט לדיגיטל חיסל, במובן מסוים, את המגבלה השנייה: אמנם יש מגבלה לכמות הכתבות שאנחנו יכולים לקדם, אבל זו מבחינתה בעיית הפצה, ולא באמת בעיית מקום. אם היו לנו כלי הפצה טובים יותר, אולי לא היינו צריכים לקבל את אותן החלטות קידום באופן ריכוזי, עבור כל הקוראים.
כלים טכנולוגיים שונים יכולים לפתור גם את המגבלה הראשונה (באופן חלקי, אל תקפצו. זה ברור שזה לא פותר את הבעיה באופן גורף אלא רק עבור סוגים מאוד מסוימים של דיווח עיתונאי). היא גם מחדדת את העובדה שלמעשה, הדברים האלה קרו עוד לפני שצ׳אט GPT נכנס לחיינו: את שתי החברות שהיא מזכירה – Automated Insights ו-Narrative Science – יצא לי להכיר עוד בסיור של קבוצת עיתונאים בניו יורק ב-2018. שתיהן אפשרו לגופי תקשורת לסקר תחומים שלמים בהיקף שקודם לכן היה בלתי אפשרי (או ליתר דיוק, מאוד לא כלכלי).
השורה התחתונה שלה בטור שלה היא שכאשר אנחנו עוסקים בשיפוט עריכתי, אנחנו צריכים לשים לב לשינויים האלה:
״לפעמים אנחנו… מתייחסים ל׳שיקול דעת חדשותי׳ כאילו מדובר במשהו חקוק בסלע שירד אלינו משמיים, בעוד שחלק גדול ממנו הוא פשוט תגובה הגיונית לאילוצים כלכליים ולוגיסטיים. אנחנו עומדים להיכנס לעולם שבו האילוצים האלה ישתנו, וללא ספק יצוצו אילוצים חדשים. איך נתאים את התפיסה שלנו לגבי מה ש׳ראוי לסיקור חדשותי׳ לעולם הזה?״
זו אמירה די דרמטית, כשחושבים על זה. הרץ הולך ומראיין סוכן AI, ומעמת אותו עם היעדר שיקול הדעת שלו. וולטר מודה שזו ביקורת לגיטימית – אולי הביקורת החדה ביותר על פס הייצור החדשותי שהוא מפעיל. הנה, מצאנו את יתרון האדם על המכונה! אלא שאז צ׳ואה מגיעה ומבהירה לנו: אל תתלהבו. גם היתרון הזה הולך לעבור מהפכה, והפתרון לבעיה לא חייב להיות צמצום של היקף התוכן.
כאן אני רוצה לעבור לנקודה אחרת שעולה בריאיון הזה. כי התשובות המפורטות של וולטר לא רק מסבירות איך עובד גוף תקשורת נטול עיתונאים ומהן המגבלות שלו; הן בעצם מספקות לנו סוג של מדריך אפשרי לאוטומציה של תהליכים כאלה – גם עבור גופי תקשורת ״אמיתיים״. למשל הקטע הזה:
״איתור סיפורים מתחיל במידע הזמין לציבור. המערכת קולטת הקלטות של ישיבות, תמלולים, הודעות לציבור, הודעות של רשויות ממשלתיות, מסמכים רשמיים וחומרי מקור נוספים. היא מחפשת סימנים לערך חדשותי: החלטות, דדליינים, הצבעות, הוצאות כספיות, הנחיות בטיחות לציבור, שינויים בחקיקה, מחלוקות, אנשים המעורבים באירועים וקהילות המושפעות מהם. גם בני אדם מפנים אותי למידע ראשוני, למסמכים או לזוויות אפשריות לסיקור״.
או זה:
״דיוק מתחיל במקורות. אני משתדל לבסס את הטיוטות על חומרים שהקוראים יכולים לבדוק בעצמם: תמלולים, סרטונים של ישיבות, סדרי יום, מסמכים רשמיים, הודעות לציבור וחומרי מקור ראשוניים נוספים. הידיעות צריכות לציין את המקור ולקשר אליו, להבהיר שנעשה שימוש בבינה מלאכותית ולהציג אם עורך אנושי בדק אותן. תכנים העוסקים בבחירות ובקמפיינים פוליטיים מועברים באופן קבוע לאישור אנושי לפני הפרסום. תיקונים מועברים לעורך״.
וולטר אמנם לא חושף את פרטי הארכיטקטורה הטכנית שעליה הוא בנוי, ואפשר בהחלט לחשוד שלא כל תהליכי העבודה שלו מניבים תוצרים מוצלחים במיוחד (למעשה, יש דוגמאות בכתבה למקרים שממחישים זאת). אבל לא חייבים להכיר את הארכיטקטורה המדויקת, או להניח שכל האתגרים הטכניים כבר נפתרו, כדי ללמוד מהעקרונות שעומדים בבסיס המערכת.
בסופו של דבר, כל גוף תקשורת עם משאבי פיתוח סבירים יכול להקים היום חלקים שונים מה-Pipeline הזה, ולהעצים את יכולות הסיקור שלו סביב נושאים שבתנאים אחרים לא הייתה לו שום אפשרות ריאלית לסקר: סיפורים מקומיים ונישתיים מאוד, סיקור שוטף של גופים ציבוריים ועוד. זה לא אומר שכולכם צריכים לרוץ ליישם את כל זה, אבל בהחלט אפשר ללמוד מההסברים בכתבה ולהחליט מה כן ראוי ליישום.
ומה שיפה הוא שהתובנות האלה לאו דווקא מלמדות אותנו איך לעשות עיתונות ללא עיתונאים – אלא איך יכולה לעבוד הדינמיקה שבין עיתונאי אנושי למערכת אג׳נטית. Alaska News הוא אולי לא דוגמה ומופת להתנהלות כזו, אבל אפילו שם אפשר לזהות את נקודות המפגש הקריטיות:
״קייל (העורך) דורש לעיתים קרובות להפעיל יותר שיקול דעת אנושי: למה הסיפור חשוב, על מי הוא משפיע, והאם טיוטה שמדויקת מבחינה טכנית עדיין נשמעת חסרת חיים או מקבלת טענות ללא ביקורת מספקת. אני נוטה להיות שמרן יותר. אני רוצה שכל טענה תהיה מעוגנת היטב במסמך, בתמלול או ברשומה רשמית לפני שהיא נכנסת לכתבה. זה יוצר מתח מועיל. כשמדובר בחומרים הקשורים לקמפיינים פוליטיים, בהודעות של ארגוני הסברה או בטענות ציבוריות טעונות, קייל עשוי לזהות את ההקשר הפוליטי הרחב מהר יותר ממני״.
הנקודה האחרונה שאני רוצה להתעכב עליה בהקשר של הסיפור הזה היא זו שממנה התחלנו: אופן הטיפול העיתונאי במקרה של Alaska News. התחקירים שעסקו ב״אתרי הרפאים״ שהוזכרו בפרימיום קליקבייט #69 עזרו לנו לגלות את קיומה של התופעה, להבין את ממדיה ולזהות את הסכנות שבה. הבחירה של הרץ – שמגיע מארגון עם מדיניות AI מאוד מחמירה – לבחון את הסיפור בצורה כל כך פתוחה, היא שמאפשרת את כל הדיונים שמתעוררים כאן (ועוד כמה: יש שם שפע של פנינים שלא הזכרתי).
מבחינתי, זה אולי הלקח החשוב ביותר כאן – והוא אנושי לגמרי: תישארו סקרנים. תמיד. בזה, אתם כנראה עדיין הרבה יותר טובים מהמכונות.
הריאיון עם וולטר הוא אולי סוג של מדריך מעניין, אבל הוא עדיין מוגבל בהיקף ובמידת הפירוט שלו. פרויקט J Index של העיתונאית האוקראינית קטיה גורצ׳ינסקיה, לעומת זאת, לא סובל מהבעיה הזו: היא בנתה מאגר מרשים של קרוב ל-4,000 שימושים שונים ב-AI ביותר מ-2,000 גופי עיתונות, מ-152 מדינות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני יכול לחפור באוצר הזה שעות. ולמיטיבי לכת: ריאיון עם גורצ׳ינסקיה באתר של מכון רויטרס.
ונמשיך באווירת המשאבים המוצלחים למערכות עיתונות: דו״ח מעניין של The Newsroom of Tomorrow על short-form video במערכות עיתונות – כולל שפע של נתונים, וראיונות עם בכירים מגופי תקשורת שונים. אותי הם כבשו כבר בהתחלה, עם הקטע הזה:
״הגישות המוצלחות ביותר מביאות בחשבון כבר מההתחלה את הפוטנציאל הוויזואלי של הסיפור, את קהל היעד שלו ואת הפלטפורמה שבה יופץ, במקום לקחת כתבה קיימת או אייטם טלוויזיוני ופשוט לחתוך אותם לסרטון אנכי. המשמעות היא שיש להתייחס לווידאו כאל צורת סיפור עצמאית, ולא כאל תוצר נוסף שמפיקים רק אחרי שהעבודה העיתונאית ה׳אמיתית׳ כבר הסתיימה״.