מה למדנו מהמהדורה האחרונה: לא להוציא את פרימיום קליקבייט בסופ״ש. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אחוז הפתיחה נעצר על מתחת ל-70%. אני לא מבין מה יש לכם לעשות בסופ״ש שהוא יותר טוב מלקרוא אותי, אבל אני אכבד את הבחירה הזו. בכל מקרה, היא עדיין כאן, מחכה לתשומת הלב שלכם.
הלאה. אני כמעט תמיד נמנע כאן מביקורת תקשורת של ממש, ועיסוק בפוליטיקה שמאחוריה. זה לא שאין לי מה להגיד על זה (בואו, הייתי עיתונאי יותר מדי שנים. יש לי דעות כטוקבקים אשר על שפת הים), זו פשוט לא המהות של הניוזלטר הזה – יש מספיק אנשים שחולקים את הדעות שלהם ברשת, ואין מספיק אנשים שכותבים על מה שאני כן כותב, בדרך כלל.
אבל הפעם היה קצת קשה להתאפק, ובדיוק מהסיבה הזו. נתקלתי בסיפור הזה של ״העין השביעית״ על כנס העיתונאים באילת, שעסק בפאנל המתוכנן הנושא את הכותרת ״האם לא בשלה העת לסיים את משפט נתניהו?״ (היא הוחלפה מאז). אני אפילו לא נכנס לסיפור הפוליטי, למסגור התמוה והרכב המשתתפים המביך (כולל אחד עד מדינה לשעבר) – למרות שבעיניי הביקורת הזו מוצדקת לחלוטין. זה לא באמת משנה מה דעתכם על המשפט: למה שאחד האירועים היחידים בארץ שמכנסים במקום אחד עיתונאים בכירים מגופי תקשורת שונים, ינהל בכלל דיון כזה? זה אולי דיון משפטי מעניין, וזה בוודאי דיון פוליטי מעניין, ואין ספק שעוד ידברו עליו בשפע באולפנים. אבל מה הערך של דיון כזה עבור העיתונות הישראלית? ובמה בכלל כנס עיתונות צריך לעסוק?
גילוי נאות: איכשהו יצא שמעולם לא ביקרתי בכנס העיתונאים באילת. ואין לי שום דבר עקרוני נגדו – למעשה, אני חושב שיצא לי להסתמס עם המארגנים פעם או פעמיים כשהייתי עורך ynet. ואולי, יכול להיות, שזה יהיה כנס מוצלח השנה. משתתפים שם לא מעט אנשים מעניינים. אבל הנה מה שמפריע לי פה, מעבר לסוגיה הפוליטית: תחושת ההחמצה. עד שמגיעה ההזדמנות לאינטרוספקטיבה, הזדמנות לדבר על העבודה עצמה, על החשיבות שלה לחברה ועל השינויים הטקטוניים שמאיימים עליה – מתברר שבאגודת העיתונאים מעדיפים לחזור להסתכל החוצה, ולדבר על כל השאר.
הנה רשימה חלקית של הנושאים המרכזיים של הכנס, מלבד משפט נתניהו: יחסי מרכז-פריפריה ביום שאחרי המלחמה, בתי חולים ללא מיגון, מוכנות העורף למלחמה הבאה, ״חוק להסדרת לימודי התורה או חוק השתמטות״, יוקר המחייה, תקציב הביטחון. המשותף לכל הנושאים האלה הוא שעיתונאים אכן מדברים עליהם לא מעט – מול הציבור, במסגרת עבודתם. עוד דבר שמשותף להם הוא שאין שום ערך ייחודי בעיסוק בהם דווקא בכנס עיתונאים (אלא אם כן המטרה של הכנס היא לייצר סיקור תקשורתי – שזה, ובכן, קצת מגוחך).
נכון, ישנם גם פאנלים שעוסקים בנושאים פנים-תקשורתיים יותר: מקום הצנזורה בעידן הרשתות, הפיחות בערכה של המהדורה בתקופה של אינספור משדרי אקטואליה, וריאיון עם שר התקשורת שלמה קרעי – אבל זהו בערך. וגם הם, באיזשהו מקום, עוסקים בנושאים שמעסיקים את התקשורת של אתמול.
וזו ההחמצה פה: יש לעיתונות הישראלית אתגרים אמיתיים. קולקטיביים. למשל: איך מגיבים ליכולת הבלתי נתפסת ליצר פייק באמצעות בינה מלאכותית? האם צריך להשתמש בה בעיתונות, ומתי צריך להבהיר זאת לצרכנים? איך מתמודדים עם צריכת חדשות באמצעות אגרגטורים בלתי מקצועיים ברשתות החברתיות, שבסך הכל אורזים מחדש חומרים קיימים? מה יקרה כשהברז של גוגל ייסגר – האם יש מודל עסקי שיחזיק מעמד? בישראל אין עיתונות מקומית דה פקטו – האם יש מודל שיכול להחזיר אותה לחיים? מי יגבש את תפיסת המציאות החברתית-פוליטית של דור הטיקטוק? איך מצליחים לייצר בסיס לשיח תקשורתי בתקופה של קיטוב חסר תקדים?
אלה לא שאלות תאורטיות – אלא שאלות קיומיות, שבאמת דורשות שיח בין עיתונאים וגופים עיתונאיים אם הם רוצים להתמודד איתן בהצלחה ולספק ערך לציבור הישראלי לאורך זמן.
בכנס באילת לא ביקרתי, כאמור, אבל בכנסים עיתונאיים אחרים, במדינות אחרות, יצא לי להשתתף לא פעם. ושם מתקיים שיח שונה לגמרי. כן, יש אירועים עיתונאיים שמייצרים שיח פוליטי-ציבורי – ממש כמו הוועידות של חדשות 12 או של ידיעות אחרונות. אבל אירועים שמכנסים עיתונאים ממגוון גופי תקשורת – שם בדרך כלל מדברים על האתגרים של התעשייה, משתפים ידע, הצלחות וכישלונות. לא פשוט מעתיקים לשם את הדיונים שמתקיימים בלאו הכי באולפנים.
למה זה לא קורה בארץ? אין לי תשובה טובה לזה. אני לא חושב שזה הטבע התחרותי של שוק התקשורת הישראלי: נדמה לנו שאנחנו מיוחדים, ולפעמים זה נכון – אבל לא במקרה הזה. תחרות בין גופי תקשורת ובין עיתונאים קיימת בכל מקום. זה ככל הנראה גם לא נובע מגודל השוק המקומי. זו אמנם מדינה קטנה, אבל אירועים כאלה – בין אם עורכים אותם באילת או בתל אביב – לא דורשים יותר מדי משאבים. ומעבר לזה, אנחנו חיים במדינה עם צריכת חדשות אינטנסיבית מאוד, ותעשייה משמעותית ביחס לגודל האוכלוסיה – אלה רק סיבות שמצדיקות דיונים כאלה גם אצלנו.
אני גם בספק אם מדובר בחוסר עניין של העוסקים בתחום. לא שהניוזלטר הנישתי שלי הוא מדד למשהו, אבל התגובות שאני מקבל כן מעידות על עניין מסוים בנושאים האלה. גם בפורומים אחרים שבהם אני מדבר על הנושאים האלה, אני מגלה שהאתגרים של עולם העיתונות מעניינים פה לא מעט אנשים. כנראה צריך פשוט שמישהו ירים את הכפפה. ואם כבר יש אגודת עיתונאים בסביבה, חבל שהיא לא טורחת לעשות את זה.
בציר טוב של פודקאסטים השבוע, עם שני מרואיינים מסקרנים במיוחד: ב-Channels עלה ריאיון עם מארק תומפסון (אפל, ספוטיפיי), האיש שהוביל את המהפך הדיגיטלי של הניו יורק טיימס במהלך כהונתו כמנכ״ל בין 2012 ל-2020, והיום מנסה לעשות את אותו הדבר ב-CNN – עם השקה של מינוי סטרימינג ודיגיטל חדש.
למרות האופטימיות שלו, והטיעונים המשכנעים שאיתם הוא מנסה למצדיק אותה, אני לא בטוח שמדובר במקרים דומים: CNN תמיד היו המקום שאליו הולכים לקבל חדשות בזמן אמת, וזה עולם שהרבה יותר קשה לגבות עבורו כסף – ניו יורק טיימס, לעומת זאת, היה המקום שאליו הולכים לקבל את הקונטקסט. מה גם שכל התוכניות שלו יכולות להתפוגג ברגע אם רכישה של וורנר-דיסקאברי על ידי דיוויד אליסון תצא לפועל – תרחיש די סביר, נכון לעכשיו, שככל הנראה יוביל למיזוג כזה או אחר עם CBS, רכישה טרייה נוספת של אליסון (נוט טו סלף: צריך לכתוב על זה בהרחבה מתישהו). ועדיין, מאוד מעניין לשמוע את תפיסת העולם שלו סביב העסק של חדשות.
וב-Grill Room – ריאיון לייב עם ניל מוהן, מנכ״ל יוטיוב (אפל, ספוטיפיי). אני לא בטוח שאנחנו מבינים בארץ את המקום הנוכחי של יוטיוב במפת צריכת התקשורת העולמית: זו היום לא רק פלטפורמת הסטרימינג החזקה ביותר – אולי היחידה שמצליחה לפגוש מסות של משתמשים בכל זמן, ובכל מכשיר – אלא גם פלטפורמת עיתונות משמעותית מאוד. עם כל הכבוד לסאבסטאק, יוטיוב היא מפלצת הטק האמיתית בתעשייה הזו; יהיה מעניין לראות אילו גופי תקשורת יצמחו על גביה, ומה יהיה המודל שלהם.