בשבועיים האחרון יצא לי לערוך ביקור מולדת (כפול) במסדרונות ynet, עם שתי קבוצות של סטודנטים לתקשורת ממכללת ספיר. בשלוש השנים שאני מלמד שם, הביקור הזה הפך להיות סוג של אירוע שיא בקורס יסודות העיתונות – הרגע שבו הנושאים שדיברנו עליהם בשיעורים מתורגמים לחיים עצמם, בשורה של מפגשים עם אנשי המערכת.
הרבה מהשאלות שעלו במהלך הביקורים נגעו למהות הלימודים עצמם. זה די טבעי, כשמדובר בסטודנטים בשנה הראשונה שלהם במחלקה, רגע לפני שהם בוחרים את המסלול שלהם (לימודי התקשורת בספיר מחולקים לשלושה מסלולים – עיתונות, רדיו ופודקאסטים, ושיווק דיגיטלי), ובטח כשהם פוגשים בוגרים טריים שהספיקו להשתלב במערכת.
קשה להגיד שהם קיבלו תשובה נחרצת לשאלות האלה: מצד אחד, עיתונאים צעירים בוגרי ספיר סיפרו להם איך הלימודים, ההתנסות המעשית וההיכרות עם מרצים מתוך התעשייה עזרו להם להכניס רגל בדלת. מצד שני, עיתונאים בכירים יותר סיפקו תשובות יותר ספקניות: בסופו של דבר, הרבה מאוד עיתונאים – בכירים יותר ופחות – לא למדו תקשורת. וגם אם זה עוזר (בעיקר במסגרת מעשית כמו בספיר), זה בטח לא מהווה חסם כניסה. זה אולי גם זמן טוב להודות שלמרות שאני מלמד עיתונות בספיר, כותב על זה כאן ומילאתי שורה של תפקידים משמעותיים בתחום, ההשכלה האקדמית שלי בתקשורת מאוד מוגבלת.
אבל הייתה שאלה אחת ממוקדת יותר, שחזרה יותר מפעם אחת במהלך הביקורים, והיא זו שתפסה את עיקר תשומת הלב שלי: מה הטעם ללמוד כתיבה עיתונאית בעידן ה-Generative AI? למה בעצם להקדיש זמן למיומנות הטכנית הזאת, שכל כך קל לפצות על היעדרה באמצעות כלים טכנולוגיים שהפכו בסיסיים?
זאת כבר שאלה הרבה יותר רגישה. אני לא חושב שעיתונאים בוגרי החוגים לתקשורת מאוד קנאים לדיסציפלינה שלהם. קשה לי להאמין שהם יזלזלו בבוגרי היסטוריה כמוני, או בעשרות בוגרי המשפטים שמסתובבים במערכות העיתונאיות ברחבי הארץ. הכתיבה, לעומת זאת, נתפסת כעניין מהותי. זה מה שאנחנו עושים בפועל, לא סתם תיאוריות אקדמיות.
זה כמובן נכון לא רק לטקסט. בזמן שחיכיתי לסטודנטים ישבתי עם אחד העורכים הוותיקים במערכת ynet, שהזכיר סרט טראש ישראלי חביב שיצא לפני כעשור וחצי. סיפרתי לו שבמהלך הצילומים של הסרט ביקרתי על הסט לכתבת וידאו מאחורי הקלעים – והופתעתי בעצמי מהפרטים שזכרתי על הכתבה: שמה של עורכת הווידאו, הלוקיישן, המרואיינים ואפילו השיר שממנו לקוח הריף שפתח אותה. ואני עוד חובבן בתחום: דברו עם כתבי טלוויזיה מנוסים, והם יצללו איתכם בשמחה למאורת הארנב הזו של איך עושים כתבת וידאו טובה באמת.
הסיבה שאנחנו כעיתונאים קשורים הרבה יותר לכתיבה, או לעריכה, או לתסרוט היא התחושה שמדובר ב-craftsmanship. אומנות. אלה לא סתם דברים שלמדנו בכיתה – התמקצענו בהם. בכישורים האלה יכולנו לראות את ההתקדמות שלנו. איך משהו שפעם היה קשה פתאום בא בקלות, איך התוצרים שלנו הלכו והשתפרו עם השנים. אם לחשוב רגע על הקריירה שלנו כמוצר – זה היה ה-moat שלנו. הדבר שהופך אותנו לבעלי ערך עבור המקום.
אולי בגלל זה היססתי קצת לפני שעניתי לאחד הסטודנטים שהעלה את השאלה הזו – אבל בסוף הודיתי: זה אולי יישמע כמו חילול הקודש בבניין הזה, שבו ההיסטוריה מביטה אליך מכל עבר, אבל אין שום דבר בכתיבה שהוא מהותי לעיתונות. ואם להרחיב את התשובה – אין שום דבר בפורמט ההגשה שהוא מהותי לעיתונות.
למעשה, הניתוק בין האומנות העיתונאית לבין התוצר העיתונאי הוא תהליך שנמשך כבר לא מעט שנים. אנשים מחוץ לתעשייה לפעמים מופתעים לשמוע אותי אומר שהדבר שהכי פחות עניין אותי כשגייסתי כתבים היה יכולת הכתיבה שלהם. עבור הרבה אנשים, ״עיתונאי״ הוא עדיין דמות נחום-ברנעית כזו, עם פנקס ביד. מישהו שיושב ושוקד עם טקסטים חדים ומדויקים, ואז מעביר אותם לעורכים שרק צריכים לעשות קצת הגהה.
בפועל, המון מהכתבות שמתפרסמות היום נכתבות בחלקן או ברובן בדסק: לא בגלל שכתבים לא כותבים טוב (חלקם בהחלט כן) – פשוט כי ה-pipeline החדשותי שקיים היום לא באמת מאפשר את זה: מידע זורם ללא הפסקה לדסק, מכתבים שונים ומערוצים נוספים. הרבה מאוד מעבודת העריכה היא הסינתזה הזריזה הזו של המידע והפיכתו לטקסט קוהרנטי. גם בעולם הווידאו, בזמן שבמהדורות החדשות עדיין משדרים כתבות ארוכות, עם קריינות רשמית ומבנה קלאסי – הרבה מאוד מהחשיפה לתוכן הזה תגיע מקטעים קצרים שייחתכו בצורה גסה לפורמט ורטיקלי.
ועדיין, גם אם כתבים נמדדים יותר על המהירות והדיוק שלהם ופחות על יכולות פרוזאיות, וגם אם כתבי טלוויזיה יעלו לטיקטוק וידאו שצילמו בנייד – בתוך המערכות יש עדיין הרבה כבוד לאומנות. עורכים בכירים במערכות השונות עדיין יתסכלו על איכות ההגשה – לא רק על התוכן.
הבעיה מתחילה כשהפוקוס באומנות פוגע בתוצר הסופי. כשהגעתי ל-ynet, הרבה מהערוצים פרסמו עדיין כתבות מגזין שבראשן כותרות קצרות עם משחקי מילים מתוחכמים. למצוא כותרת מבריקה היה אתגר שעורכים יכלו להקדיש לו זמן לא מבוטל. זה, כמובן, היה מיותר לחלוטין: ככל שיותר עורכים הבינו איך האינטרנט באמת עובד (כותרות מפורטות לגוגל, קליקבייטים לסושיאל), משחקי המילים הפכו נדירים יותר – אבל השינויים הללו לא עברו בלי התנגדות, והם לא קרו מהר. לא קל לאנשים להיפרד ממשהו שהם חושבים שהם טובים בו. זו, אני מנחש, גם אחת הסיבות לכך שהשימוש בכלי בינה מלאכותית לכתיבה ועריכה במערכות עיתונאיות מתקדם בעצלתיים.
האם אנחנו צריכים להקדיש תשומת לב משמעותית כל כך לאומנות עצמה? זו שאלה שהתחבטתי בה לא מעט גם כשבניתי את הקורסים שאני מעביר בספיר. בסופו של דבר מצאתי את דרך האמצע שלי: כן, אני מסביר להם על חמשת המ״מים, איך כותבים פתיח מדויק ומה הופך כותרת לאפקטיבית. מצד שני, אני משתדל להקדיש יותר זמן למהות.
ההתמקדות במהות היא גם מה שיכול לאפשר לעורכים ותיקים לשחרר קצת מהפוקוס שלהם באומנות. יותר קל לוותר על משהו שאתה טוב בו, שהתמקצעת בו, כשאתה מבין בצורה ברורה במה עוד אתה טוב. אם רק נדבר יותר על המהות של המקצוענות העיתונאית – לא נצטרך להיאחז בפורמט ההגשה.
ומהי המהות הזו? במידה מסוימת, היא השתלבה היטב בסאבטקסט של המפגש של אותה קבוצת סטודנטים עם עורך ynet גידו רן. הטיימינג לא יכול היה להיות מדויק יותר: באותו שבוע, הוא הפך לדמות מרכזית בסיפור החדשותי שתפס את רוב תשומת הלב – תכתובות פלדשטיין, ובעיקר הניסיון לפרסם ב-ynet את המסמך שהודלף ל״בילד״. לא אכנס לדיון שהתפתח סביב הסוגיה – בכל זאת, זה לא היה מפגש פתוח לתקשורת – אבל כן אגיד שהוא הדגיש את אותה מהות חמקמקה של עבודת העורך.
לא מזמן, בהתכתבות עם חבר, קולגה לשעבר ועורך ותיק ב-ynet שאני חושד שמשתוקק כבר זמן רב לככב בניוזלטר הזה (הנה שברת אותי בסוף!), עלה הנושא של אינטואיציה כ״מותר האדם מה-AI״. או כמו שהוא אמר – ״ללא אינטואיציה, לך תקבור את המקצוע הזה״. הבעיה היא שאינטואציה בעצמה היא מושג די חמקמק. זה נכון, יש עניין של ״חוש לסיפורים״, ולזה אותו חבר התכוון; אבל בסופו של דבר הייתי אומר שהמהות של עבודת העורך קצת יותר רחבה מזה.
כמה שעות אחרי המפגש של הסטודנטים עם עורך ynet, נכחתי במפגש מקצועי של כמה אנשי מוצר. במסגרת סבב ההצגה העצמית, כל אחד התבקש לציין (מלבד שם ומקום עבודה) גם את ה-superpower שלו. לא נדרשתי ליותר משנייה של מחשבה בשביל לנסח תשובה: לנתח סיטואציות מורכבות ולקבל החלטות מהר. ממש מהר.
ובואו נודה בצניעות – זה לא באמת כישרון נדיר, ובטח לא כישרון מולד. זו פשוט המיומנות שעורכים ועיתונאים בעידן הדיגיטלי נדרשים לה בכל יום, בכל שעה. היא יותר רחבה מאיזושהי ״אינטואיציה״ אמורפית. היא הכישרון שאתה משכלל ומשחיז בכל משמרת שלך כעורך. זו המיומנות שצריך לדבר עליה הרבה יותר במערכות עיתונאיות – עם ובלי קשר ל״פיחות״ בערך הכתיבה עצמה: לנהל דיונים יומיומיים על ההחלטות שקיבלנו, המקומות שבהם טעינו, ואיך אפשר למנוע טעויות כאלה להבא. כי בעולם שבו אספקת המידע וצריכת המידע הן מיידיות, אין כמעט הזדמנות לנהל דיון כזה בזמן אמת, רק בדיעבד: החלטות דרמטיות מתקבלות בכל הרמות, אינספור פעמים ביום.
ראש דסק טוב יודע לייצר טקסטים טובים בזריזות, זה נכון – אבל הוא גם יודע לקבל החלטות דרמטיות בשניות: מה הסיפור פה, האם הוא ראוי לפרסום, איך נכון להציג אותו, מה חסר בו. זו פשוט יותר תורה שבעל פה, ולא מלאכה טכנית עם כללים ברורים. זה גם מה שאני מנסה להתמקד בו בשיעורים – דילמות מורכבות והבנה של השיקולים השונים שמלווים אותן. ואת זה, מערכות עיתונאיות יצטרכו גם אם אף אחד כבר לא יידרש לנסח פתיח מדויק עם חמשת המ״מים.
אם בפעם הקודמת המלצתי לכם על הסרט של נטפליקס על מגזין ה״ניו יורקר״, נמשיך השבוע עם המלצת צפייה מקומית: כתבה מהנה מאוד של חדשות 13 על מגזין ״בלייזר״, 25 שנה אחרי שיצא לאוויר העולם. איתי אנגל אומר שם ש״היום זה לא היה עובר״, והוא כנראה צודק. מרואיין אחר, תומר קמרלינג, מסביר ש״היינו סתומים״ – וכנראה גם הוא צודק. ומצד שני, חוסר הקורקטיות והבחורות הכמעט ערומות על השער מסיטים את תשומת הלב מנקודה חשובה – זו שמזכיר אלון בן דוד: ״היה כבוד לטקסט בעיתון הזה, בסוף היית מקבל מוצר ליגת על״. והוא בטוח צודק.