סיפרתי כאן בשבוע שעבר על הביקורים האחרונים שלי ב-ynet, עם תלמידי המחלקה לתקשורת במכללת ספיר – וזו תהיה נקודת הפתיחה שלנו גם השבוע. אחת התחנות הקבועות בביקורים האלה היא מפגש עם בוגרי מסלול העיתונות של המכללה, שהשתלבו במערכת העיתונאית של קבוצת ״ידיעות אחרונות״. באחד המפגשים האלה, עם כתב שטח בוגר המסלול, הסטודנטים שאלו איפה הוא מוצא את עצמו במתח שבין מהירות לדיוק – מתח שכבר התייחסתי אליו בעבר. אותו כתב סיפק תשובה חד משמעית: יותר חשוב להיות מדויק.
את התאוריה שלי בנושא הזה כבר הצגתי כאן: ניהול המתח בין מהירות לדיוק במערכות עיתונאיות אינו באמת מנותק מהקשר – הוא מוכתב בעיקר מהסביבה שבה אותן מערכות פועלות. הנבואה שלי, ואני לא אחד שמרבה בנבואות (או כמו שמישהו חכם אמר לי לא מזמן – אצלי ״אין שורה תחתונה״), היא שההעדפה הזו לדיוק נובעת בעיקר מהתחרות מול פלטפורמות כמו טלגרם, ווטסאפ או X – והיא צפויה להשתנות כשבסיס ההשוואה יעבור לפלטפורמות בינה מלאכותית.
בכל מקרה, על זה כבר דיברנו (ואתם מוזמנים להשלים פערים במידת הצורך בפרימיום קליקבייט #30). הפעם, אני רוצה להתמקד בהצדקה שאותו כתב ציין להעדפת הדיוק: אף אחד לא יזכור את כל הפעמים שצדקת – אבל כולם יזכרו את הפעם הזאת שטעית. גם הפעם, אני רוצה להכניס את התשובה הזו לקונטקסט מסוים: כי זו אמירה מעניינת לא רק בהקשר העיתונאי – אלא גם, ובעיקר, בהקשר הטכנולוגי.
אותו כתב צודק כמובן: אם יש משהו שעיתונאים זוכרים היטב, זה את פאדיחות של הקולגות והמתחרים שלהם. כל עיתונאי מעל לגיל מסוים זוכר כנראה איך ynet הנחיתו את הקולומביה בשלום ב-2003. גם אני מסתובב עם כמה צלקות מפוארות מטעויות מביכות יותר ופחות שצברתי ב-16 שנות עריכה, וכנראה אני לא לבד.
בכל תחום משתדלים ללמוד מטעויות, וארגונים בריאים הופכים את התהליך הזה לכמה שיותר שקוף – אבל אין לדעתי האובססיה עם טעויות בתקשורת פועלת במישור אחר לגמרי. יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא הווליום של החשיפה – עיתונות, מטבעה, פועלת אל מול הציבור. העשייה העיתונאית חשופה לקהל הרחב, וקשה לטאטא את הטעויות מתחת לשטיח. הסיבה השנייה היא מהות העבודה העיתונאית – עיסוק בעובדות. תפקידה של העיתונות הוא, בסופו של דבר, לספר את האמת. וגם אם המושג החמקמק הזה הולך ונשחק עם השנים, זה עדיין מעצים כל טעות, קטנה כגדולה.
טעויות עדיין קורות כמובן, בטח בעידן הדיגיטלי שבו הכל מיידי, והכל חייב להתפרסם עכשיו, אם לא קודם. ועדיין – עיתונות, גם עיתונות דיגיטלית, היא תחום שמקדש את ההימנעות מטעויות. בניגוד גמור לסביבה הטכנולוגית שבתוכה היא פועלת.
התרבות של עולם הטכנולוגיה, עבור מי מכם שלא חווה אותה מעולם, הפוכה לגמרי. הז׳רגון המקצועי למעשה מקדש טעויות: אחד הציטוטים השגורים בעולם הטק הוא ״move fast and break things", שטבע מארק צוקרברג (לא בטוח שהוא שב-break things הוא התכוון בהכרח לדמוקרטיה ולמרקם החברה האנושית, אבל מה שיוצא אני מרוצה). אין שום מטרה ראויה יותר בתחום מלהיכשל מהר ("Fail fast״). עשינו טעות? מעולה. עכשיו בואו נזדרז שנספיק לעשות עוד כמה לפני שייגמר לנו הכסף.
הדברים מתחילים להסתבך במקום שבו העיתונות והטכנולוגיה נפגשות – המוצרים הטכנולוגיים שמעמידים גופים עיתונאיים. קשה עד בלתי אפשרי להעמיד מוצר טכנולוגי טוב בלי תהליך מורכב של ניסוי וטעייה. זה פחות קריטי כשאנחנו מדברים על אלמנטים טכניים לחלוטין (למשל שינויי עיצוב, או הוספת פיצ׳רים פשוטים יותר) – אבל בדרך כלל, קשה מאוד להפריד את המוצר העיתונאי מהתוכן העיתונאי. וזה נכון במיוחד בעבודה עם Generative AI.
כתבתי לא מזמן על הקשיים של גופי עיתונות באימוץ כלי בינה מלאכותית, ובתאונות שקורות בדרך. אבל האמת היא שהתעלמתי שם (מבחירה כמובן, זה לא שטעיתי חס וחלילה – בכל זאת, הייתי פעם עיתונאי!) מנקודה חשובה: יש הבדל גדול בין טעויות שמקורן ברשלנות אנושית, תוך שימוש בכלי בינה מלאכותית, לבין טעויות שנובעות מעצם השימוש בכלי בינה מלאכותית.
בזן הראשון של הטעויות עסקה הכתבה הזו של ״הארץ״, שהזכרתי בעבר. פרטים לא מדויקים, שאריות של פרומפטים או הזיות לכל דבר – אלה הם דברים שעיתונאים ״משאירים אחריהם״ כשהם משתמשים בכלי בינה מלאכותית ולא מקפידים לבדוק ולדייק את התוצרים. די קל למנוע את הזן הזה של הטעויות – בעיקר באמצעות תהליכי עבודה טובים יותר.
הזן השני של הטעויות קורה כשאנחנו מייצרים חוויות תוכן שמעוצבות במלואן או בחלקן על ידי כלי בינה מלאכותית, באופן שלא מאפשר בהכרח בקרה אנושית צמודה. גם כאן, המקור לטעות הוא הבינה המלאכותית – אבל נכון להיום, הדרך היחידה למנוע טעויות מהזן הזה לחלוטין היא פשוט לא לאפשר שום חוויית תוכן ללא בקרה אנושית מלאה.
רובכם, למיטב ידיעתי, עיתונאים – ויכול להיות שחלק מכם מהנהנים עכשיו ואומרים לעצמם: נכון, אין ברירה. כל תוצר עיתונאי צריך לעבור בקרה אנושית. דיוק מעל לכל. הטעויות האלה לא שוות את זה. ובכן, תנו לי צ׳אנס לשכנע אתכם שהפעם, אתם אלה שטועים.
העובדה שקשה להפריד בין המוצר העיתונאי הדיגיטלי לתוכן גורמת לאנשים להתבלבל ולחשוב שהתוכן הוא המוצר העיתונאי. יכול להיות שגם אני כתבתי את המשפט הזה מתישהו בעבר. אבל אל תתפסו אותי במילה: התוכן הוא חלק מהמוצר העיתונאי. הוא ללא ספק הליבה שלו. אבל הוא לא כל המוצר העיתונאי.
גם האופן שבו אנחנו צורכים את המידע העיתונאי הוא חלק מהותי מהמוצר הזה. ובמובן זה, עיתונות דיגיטלית לא פועלת בוואקום: ממש כמו בשאלת הדיוק והמהירות, גם כאן הסביבה הטכנולוגית מעצבת במידה רבה את החוויה העיתונאית. וכעת, העיתונות הדיגיטלית ניצבת בפני אחד מנקודות המפנה הדרמטיות ביותר של שלושת העשורים האחרונים: הכניסה של Generative AI משפיעה לא רק על האופן שבו אנשים משיגים מידע, ועל האופן שבו פועלת הרשת כמו שאנחנו מכירים אותה. היא מעצבת מחדש גם את הציפיות של הקהל לגבי חוויית צריכת המידע. זה יהיה עולם טוב יותר אם מי שיענה על הציפיות החדשות יהיה גוף עיתונאי, ולא פלטפורמה טכנולוגית.
הזכרתי כאן מזמן את שלושת המסלולים שבהם גופי עיתונות משתמשים בבינה מלאכותית: המסלול התפעולי (שימוש בבינה מלאכותית כדי לייעל תהליכי עבודה), המסלול המשלים (העשרת התוכן באמצעות כלי בינה מלאכותית, כמו השמעה אוטומטית או סיכום קצר), והמסלול המהפכני (שינוי יסודי בחוויית צריכת התוכן העיתונאי). את שני המסלולים הראשונים ניתן להשלים באופן בטוח למדי. מצד שני, תקרת הזכוכית כאן די נמוכה. המסלול המהפכני הוא זה שמציע הזדמנות לחדשנות אמיתית – אבל כדי להצליח לרשום בו התקדמות משמעותית, אין ברירה אלא להתנסות. ולהתנסות, מה לעשות, אומר גם לטעות בדרך.
כשגוגל שחררו לאוויר העולם את AI Overviews, זכינו לא רק לחידוש טכנולוגי דרמטי אלא גם לקרקע פורה לבדיחות ועקיצות. זה גרם להם להתאמץ ולהשתפר, אבל זה בטח לא גרם להם לסגת. עכשיו בוושינגטון פוסט מתמודדים עם בעיות דומות סביב ״פודקאסטים מותאמים אישית״, שמופקים באמצעות AI. יהיה מעניין לראות אם גם כאן נראה תגובה זהה – או הקפאה של המיזם. מה שבטוח הוא שהעובדים, התרבות הארגונית והיחס מצד התעשייה, ינסו לדחוף אותם לאפשרות השנייה.
כל זה לא אומר שצריך לקבל טעויות בברכה, א-לה מארק צוקרברג. אפשר לנסות לצמצם אותן למינימום: לבדוק כלים ומוצרים חדשים לפני שהם יוצאים מהמעבדה ופוגשים את הציבור הרחב, לנסות להכניס כלי בקרה שיקלו על זיהוי תקלות בזמן אמת. אבל עם מודלי שפה גדולים, לא תגיעו (בעתיד הקרוב) לדיוק של 100%. ועם בקרה אנושית מלאה, לא תצליחו להתקדם מהר מספיק.
איזושהי סלחנות כלפי טעויות היא כנראה בלתי נמנעת, אם אנחנו רוצים להעמיד מוצרים עיתונאיים וחוויות תוכן עיתונאיות שיתאימו לציפיות המשתנות של הקהל. יכול להיות שנשבור משהו בדרך, נכון. זה עדיין עדיף על התרחיש שבו המציאות הטכנולוגיות שוברת אותנו.
גילוי נאות: התחלתי לצלול למחשבות האלה על הפער בין תרבות הטק לתרבות העיתונות, בעקבות ריאיון ששמעתי עם ה-CTO של וושינגטון פוסט – בעצמו יוצא טק, שבין היתר התייחס גם לכך בקצרה. יש לו עוד המון נקודות מעניינות, שלא שומעים הרבה מבכירים בעולם העיתונות. שווה להאזין (אפל, ספוטיפיי).
ונמשיך במסורת החדשה של המלצות הצפייה – הפעם עם ״סימור הרש: כיסוי וגילוי״, שעלה לא מזמן בנטפליקס. למרות הרקורד העיתונאי המפואר שלו, הרש ספג לא מעט ביקורת בשנים האחרונות (או אפילו עשורים אחרונים) – ובמידה רבה, זה סרט שאין בו ממש שורה תחתונה, לפחות בכל הנוגע לניסיון לפענח את הדמות הזו. ובכל זאת, מומלץ.