בתגובות לפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר התפתח דיון מעניין בין שני אנשי דה מרקר, אחד בהווה ואחד בעבר, לגבי היכולת להקים מערכת זהה (או דומה) עם מספר מאוד קטן של עיתונאים. לא אכנס לפרטי הוויכוח (מוזמנים לקפוץ לקרוא כאן) – התייחסתי לנושא הזה לא מעט פעמים בעבר (כאן, כאן וכאן למשל).
אני לא חושב שיש ויכוח עקרוני לגבי היכולת ״לאטמט״ הרבה מהמשימות של מערכת עיתונאית – הוויכוח הוא בעיקר על מספרים, ועל מה אנחנו מוכנים לוותר בדרך. אותי עניינה סוגיה שעולה מהדיון באופן עקיף: איזה סוג של אנשים צריך בשביל להקים מערכות רזות כאלה, האם יש לנו מספיק מהם בתעשייה – ויותר חשוב, האם יהיו לנו מספיק מהם מחר?
הסוגייה הזו מתכתבת באופן ישיר עם נושא המהדורה הקודמת – עיתונאים שמייעלים תהליכי עבודה באמצעות בינה מלאכותית. הזכרתי שם הבדל מהותי בין גופי עיתונות לבין חברות עסקיות, וחברות טכנולוגיה בפרט: בעוד שבעולם העסקי-טכנולוגי יש דגש על יעילות והספק, בתעשיית העיתונות תפוקה גבוהה יותר של תוכן לא שקולה בהכרח לערך גבוה יותר.
אבל ישנו עוד הבדל מהותי, שלא הזכרתי בפעם הקודמת. בשני המקרים, ייעול ארגוני באמצעות כלי בינה מלאכותית מעלה את הרף של העובדים שאתה כן צריך. בעולם הטכנולוגיה עוסקים לא מעט בימים אלה ב״משבר הג׳וניורים״: הגדלת התפוקה של מפתחים באה בעיקר על חשבונם של עובדים פחות מנוסים, שבעבר היו אחראים על משימות פשוטות יותר. במידה רבה, הדבר נכון גם לעיתונות: כדי להקים מערכת ״אופטימלית״, שבה רוב המשימות הפשוטות והיותר טכניות יבוצעו בעזרת בינה מלאכותית, צריך עיתונאים (כתבים ועורכים) ברמה מאוד גבוהה – כאלה שיודעים לזהות סיפורים, לקבל החלטות ולזהות בעיות בלי מנגנונים מורכבים של בקרה ומשוב.
עד כאן, הסיטואציה נשמעת דומה. אבל בעולם הטכנולוגיה, ״משבר הג׳וניורים״ מתעורר דווקא בגלל שיש ביקוש גדול למשרות בתחום: אנשים רוצים לעבוד בהייטק – ורף הכניסה מטפס. וברמת המאקרו, גם אם בתקופות מסוימות זה לא בדיוק עובד כך, תחום הטכנולוגיה צומח לאורך זמן. נותר עוד לראות כיצד עידן ה-AI ישפיע על כך, אבל יש לא מעט אנשים שחושבים שזה נכון גם בסיבוב הנוכחי.
זה רחוק מאוד מהמצב בעולם העיתונות. ברמת המאקרו, מבחינה כלכלית – התעשייה מתכווצת. גופי תקשורת רבים בארץ ובעולם עוברים גלי קיצוצים. היציבות התעסוקתית נפגעת, וכך גם השכר (או לפחות הפוטנציאל שלו לעלות). כל זה קשור כמובן גם לחשיבות של עיתונות בחיים שלנו: ככל שהאמון וההשפעה של גופי עיתונות יורדים, גם המוטיבציה של אנשים לעבוד בתחום צונחת. התוצאה היא שלא מעט אנשים מנוסים בוחרים לעזוב את עולם העיתונות (כן, האירוניה כאן לא חמקה ממני), ומעט צעירים בוחרים להיכנס אליו. העובדה שברוב המקרים הם גם לא מפתחים קשר עמוק עם הגופים האלה כצרכנים, בטח לא עוזרת.
לכאורה, המצב הזה אמור להתאזן באופן טבעי: אם יש פחות משרות, ופחות אנשים רוצים אותן, הכל מתקזז. אולי אפילו נרוויח אנשים עם מוטיבציה יותר ״טהורה״ להיכנס לעולם העיתונות. אבל אני לא בטוח שזה באמת עובד כך בעולם האמיתי. למגמות האלה יש קשר ישיר ליכולת של גופי עיתונות להעסיק כוח אדם איכותי, וכל זה קורה במקביל לתהליך שמגדיל את התלות שלהם בכוח אדם כזה.
הבעיה הזו לא באמת התחילה בעידן ה-Generative AI. בתחילת דרכי ב-ynet, רוב העיתונאים שיצא לי לעבוד איתם הגיעו מאחד מכמה מסלולים מרכזיים: שירות צבאי רלוונטי (גלי צה״ל, במחנה), בית ספר מעשי לעיתונות (כותרת), או השתפשפות מעשית במקומונים. כל המסלולים האלה התכווצו או נעלמו לגמרי לאורך השנים, וגיוס כתבים ועורכים נעשה יותר ויותר קשה.
גם התהליך השני, זה שהעצים את הצורך בעובדים מיומנים, התחיל הרבה קודם. לפני העידן הדיגיטלי, מערכות עיתונות יכלו להרשות לעצמן להיות הרבה יותר ריכוזיות: טקסט שמודפס בעיתון, או אייטם שמיועד למהדורה, יכול לעבור הרבה יותר עיניים לפני שהוא יוצא לאוויר העולם. העובדה הזו אפשרה לגופי עיתונות להפעיל היררכיה יותר מסועפת, עם הרבה יותר מנגנונים של משוב ובקרה. ומעבר להשפעה שלהם על התוצר הסופי, המנגנונים האלה יצרו גם תהליך מובנה של חניכה והתפתחות מקצועית.
בעיתונות דיגיטלית, הדדליין תמיד מאחוריך. החלטות דרמטיות כמו מה תהיה הכותרת הראשית, איך למסגר סיפור דרמטי, או אפילו איך ינוסח הפוש הבא, או הפוסט הבא בסושיאל, צריכות להתקבל בפרק זמן הרבה יותר קצר – ופרקי הזמן האלה רק התקצרו לאורך השנים. התוצאה היא היררכיה שטוחה יותר, והרבה יותר עצמאות לעובדים פחות בכירים, ופחות מנוסים. יש יתרונות למודל הזה, אבל יש גם חיסרון אחד משמעותי – פחות מנגנונים ממוסדים של משוב, בקרה ופיתוח הרמה המקצועית של עובדים חדשים. לכן, אפילו תפקידים זוטרים יחסית במערכת חדשות דיגיטלית מחייבים רמות גבוהות מאוד של מקצועיות ואחריות – ולא תמיד יש בנמצא תהליכים מובנים שיביאו את העובדים לרמה הנדרשת. במידה רבה, הם צריכים להגיע מוכנים.
התכווצות ה-pipeline של עובדים צעירים בעלי כישורים וניסיון יצרה ב-ynet משבר כוח אדם עוד לפני ש-ChatGPT נכנס לחיינו. בתקופה שלי כעורך ראשי, אחרי חודשים ארוכים שבהם לא מעט משרות עריכה בדסק נותרו בלתי מאוישות, הבנו שאנחנו חייבים לשנות גישה – ו״החממה״ בניהולו של אילן יצחייק נולדה: גייסנו 16 צעירים עם מוטיבציה, אבל ללא כל ניסיון עריכה, לתוכנית הכשרה של 8 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, במשך חודש שלם – ועבור תקופה זו הם קיבלו שכר (אם אתם עובדים בתחום אחר זה אולי נשמע לכם הגיוני, אבל בענף התקשורת זה מאוד חריג). היעד המקורי היה לאייש לפחות ארבעה תקני עריכה. בפועל, 11 מהם נכנסו לתפקידים שונים במערכת – והמחזור השני של החממה נפתח פחות משנה לאחר מכן.
במובן זה, זו הייתה הצלחה; אבל ליוזמות כאלה יש מגבלה של סקייל (הן יכולות לפתור בעיות נקודתיות, לא משבר ברמת התעשייה כולה), ויש להן גם עלות לא צנועה בכלל – משהו שרוב כלי התקשורת לא באמת יכולים לעמוד בו על בסיס קבוע, אם כל אחד מהם יידרש ליצור לעצמו pipeline אנושי שכזה. למיטב זיכרוני, המחזור השני של החממה היה גם האחרון.
בהנחה שעולם העיתונות ילך בעקבות תעשיות אחרות וגופים יצטמצמו עוד יותר, ויפקידו משימות טכניות בידי בינה מלאכותית, נקבל תוך כמה שנים משבר כוח אדם על סטרואידים: המשמעות המיידית של פחות אנשים היא גם פחות דיאלוג, פחות בקרה ומשוב, והרבה יותר עבודה עצמאית. כדי לשגשג בסביבה כזו, צריך יכולות מאוד גבוהות – ומאוד מגוונות. לשמחתי, אני לוקח חלק צנוע באחד ממסלולי ההכשרה היחידים שעוד נותרו בחוץ (מסלול העיתונות בספיר), אבל זה רחוק מלהספיק למה שהתעשייה הזו צריכה.
ויש פה צורך אמיתי – כי למשבר הזה יש השפעה נוספת: ריחוק הולך וגובר בין קהל צעיר וגופי עיתונות. כתבתי לפני שבועיים על הדו״ח של מכון רויטרס על צריכת חדשות בקרב צעירים. הטענה המרכזית שלי הייתה שבהרבה מובנים, ההבדלים בין קבוצות הגיל השונות הרבה פחות קיצוניים ממה שנדמה לנו. אבל ישנם גם הבדלים מהותיים שלא נגעתי בהם.
הנה נתון שלא התייחסתי אליו בפעם הקודמת: בסקר שנערך ב-2021, 31% מהצעירים (גילי 24-18) השיבו שלדעתם אין מספיק סיקור חדשותי של בני הדור שלהם – פער די משמעותי מקבוצות גיל אחרות (24% בקרב בני 34-25, 20% אצל בני 44-35). יש להם גם העדפות שונות בנוגע לפורמטים ונושאי סיקור, והפרספקטיבה שלהם קריטית עבור מערכות. גופי עיתונות חייבים גיוון דורי בשביל לשמור על רלוונטיות – גם אם הם צריכים פחות עיתונאים בסך הכל.
מאוד קשה לשמור על הנושא הזה בתודעה כשהכל מסביב הולך ומתכווץ. אף אחד לא מנהל דיונים על מצוקת גיוס כשמקום העבודה שלו נמצא באופן כמעט תמידי בין סבבי פיטורים. אבל המשבר הזה אמיתי, והוא ככל הנראה דורש שילוב מורכב של פתרונות: תוכניות הכשרה, מנגנוני פנים-ארגוניים להתפתחות מקצועית, שיקום המעמד הציבורי, בנייה מחדש של הקשר עם אנשים בתחילת החיים הבוגרים שלהם. כשזה יהפוך להיות עניין דחוף – זה עלול להיות מאוחר מדי.
קודם כל, באותו נושא: טור מעניין של לואיס גומז שעוסק באותו הנושא, רק מהזווית של השוק האמריקאי. המסלול העיתונאי קצת יותר ממוסד בארצות הברית, עם לא מעט תוכניות הכשרה אקדמיות במוסדות מובילים – ועדיין, גם שם ניכר שיש משבר אמיתי.
ובחזרה למהדורה הקודמת, ולשימוש של עיתונאים בכלי בינה מלאכותית: פליקס סימון שם לב שרוב הדיון סביב שתי הכתבות שהזכרתי בשבוע שעבר נגע לאופן שבו עיתונאים תופסים את המקצוע שלהם – ולא לקהל שלהם (בעיה מוכרת ברוב הדיונים על עיתונות).
אם גם אתם, כמו רוב גופי התקשורת, מוטרדים מאובדן טראפיק ממנועי חיפוש בעקבות AI Overviews, פיט פאצ׳ל חוזר ומדגיש נקודה חשובה: חדשות מתפרצות באופן כללי נוטות להיות חסינות לשחיקה הזו. זה תחום שמציב אתגרים אחרים, אבל יש בטור הזה כמה כיוונים אסטרטגיים מעניינים עבור גופים שרוצים לנצל את המצב.