בשבוע שעבר הזכרתי את המבוכה שעוררה רשימת המלצות קריאה לקיץ שפורסמה בשיקגו סאן-טיימס, שכללה כותרים מומצאים פרי מוחו הקודח של מודל שפה כלשהו. הטעות הייתה מיותרת לחלוטין, הובילה לפגיעה במוניטין של העיתון ועובדיו (למרות שהתוכן הגיע בכלל מחברת סינדיקציה חיצונית), אך לפחות זכתה לטיפול מקצועי ופומבי, כולל לקיחת אחריות והפקת לקחים.
הטיפול הזה המשיך השבוע עם טור של מנכ״לית Chicago Public Media, המוציאה לאור של העיתון, שכלל התנצלות ארוכה בפני הקוראים, וגם בפני העיתונאים ששמם הטוב נפגע. המנכ״לית מליסה בל גם לא מאשימה את הזיות הבינה המלאכותית במחדל: ״האם ל-AI היה חלק במבוכה שלנו? ודאי. אבל AI לא שלח את הכתבות, לא העביר אותן ללקוחות, ולא הוריד אותן לדפוס. בכל שלב בתהליך, בני אדם קיבלו החלטות שאפשרו לזה לקרות״.
הנקודה המעניינת בטור היא שבל לא הסתפקה בהתנצלות על הטעויות שהופיעו ברשימה: היא למעשה הודתה ש״מוסף הקיץ״ כולו – שכלל כתבות סינדיקציה גנריות, שלא נותנות ערך ייחודי לקהילת הקוראים המקומית של העיתון – היה שגוי מיסודו.
המערכת העיתונאית, היא הסבירה, משרתת קהל דיגיטלי הולך וגדל – ולכן משקיעה פחות זמן במוספים מיוחדים של המהדורה המודפסת, שדורשים משאבים רבים. כדי למנוע פגיעה בהכנסות, אלו הועברו לידי חברת הסינדיקציה King Features. ההחלטה להמשיך את הנוהג הזה, של הדפסת מוספים מיוחדים באאוט-סורסינג מסוג זה, הייתה שלה (למרות שהנוהג החל לפני תקופתה) – וזו אחת מטעויות האנוש שמככבות בשרשרת הטראגית שהיא משרטטת בטור שלה.
הטור שלה מסתיים בחלק חשוב שמנסה לנתח מה עולם העיתונות יכול ללמוד ממה שקרה להם. ״קל לטעון שבינה מלאכותית היא הבעיה. הרבה יותר קשה לעבוד כבני אדם, באופן קבוצתי ואישי, בשביל להדביק את הקצב ולהבין וללמוד איך התעשייה שלנו והטכנולוגיה משתנות סביבנו. אלה מאיתנו שכבר הגיעו לגיל מסוים יכולים להגיד זאת מניסיון: אנחנו רואים את זה בכל שלב בהתפתחות הדיגיטלית. בשלב הנוכחי, הכל פשוט הרבה יותר מהיר. אם נמשיך להאשים את הטכנולוגיה, לעולם לא נוכל להיות חלק מהפתרון… אנחנו לא נפסיק להתנסות וללמוד איך להשתמש בבינה מלאכותית באופן ראוי״.
או במילים אחרות: זו לא בעיה טכנולוגית, זה אתגר ניהולי וערכי. והדרך להתמודד איתו אינה באמצעות ״חרם״ על טכנולוגיות חדשות.
הטור של בל הוא דוגמה טובה לאופן שבו ניתן לתקשר שימוש ב-AI לקהל של העבודה העיתונאית: מה עשינו לא בסדר, למה לא נפסיק להשתמש בכלים חדשים, איך נשמור על עצמנו ועליכם להבא. אבל זה מקרה נקודתי. איך צריך לעשות זאת באופן שוטף, ולא רק ברגעי משבר?
כאן נכנס לתמונה המדריך המעולה הזה שהכינו ב-MediaWise יחד עם סוכנויות הידיעות AP. הוא מציג מעין מפת דרכים מפורטת לכל גוף עיתונאי שרוצה לתקשר לקהל שלו נושאי בינה מלאכותית, ושימוש בטכנולוגיה זו במסגרת העבודה העיתונאית – כולל דגשים חשובים שימנעו בלבול ופגיעה באמון.
המדריך הזה לא עוסק רק בשאלות כמו מתי צריך לתת גילוי נאות, ואיך צריך להציג את מדיניות ה-AI הארגונית. אלו דברים שגופי עיתונות שונים מתמודדים איתם כבר יותר משנתיים, והם כבר נעשים במקומות רבים.
החלקים היותר חשובים שלו נוגעים דווקא לאופן שבו צריך להציג את הדברים: איך לתרגם ז׳רגון טכני למונחים פשוטים להבנה, מתי לשלב אנלוגיות מעולמות אחרים כדי להמחיש את השימוש בכלי בינה מלאכותית, ואיך להימנע מניסוחים שעלולים לעורר חשדנות או תפיסות שגויות סביב בינה מלאכותית. והכל מלווה בדוגמאות מוצלחות, המלצות מעשיות ואפילו מילון מונחים עדכני.
בעידן שבו שקיפות ואמינות הן לא רק ערכים עיתונאיים, אלא יתרון תחרותי – זה בדיוק המדריך שכל מערכת צריכה לקרוא וליישם.
AI הוא איום, AI הוא הזדמנות – לא משנה איך תסתכלו על זה, יש כאן השלכות דרמטיות על כל מי שעובד בגופי עיתונות גדולים. ובחלק מהמקרים לפחות, זה עלול להוביל לקיצוצים מאסיביים.
בשבוע שעבר, מנכ״לית ביזנס אינסיידר הוציאה הודעה לעובדים על כך שיותר מ-20% מהם עתידים לאבד את משרתם. בהודעה היא מנתה שלוש סיבות לצעד הדרמטי, ובעוד שאחת הייתה ייחודית לגוף שבראשו היא עומדת – התמקדות בסיקור התחום העסקי וצמצום הפעילות בתחומים אחרים – שתיים עלולות לפגוש גם עובדים במקומות אחרים: הצורך להיערך ל״ירידות טראפיק קיצוניות שלא נתונות לשליטתנו״, ו״אימוץ מלא של AI״.
האיגוד שמייצג את עובדי המערכת של ביזנס אינסיידר הצהיר שמדובר ב״תפנית חסרת בושה מעיתונות לטובת תאוות בצע״, והוסיף כי ״העמדה שלנו כאיגוד היא ששום כלי AI לא אמור או מסוגל לתפוס את מקומם של עובדים אנושיים״. איכשהו, קשה לי להאמין שזה הסיפור האחרון מסוג זה שניתקל בו.
🎧 האזנה: מעט מאוד מגזינים מצליחים לשרוד, שלא לדבר על לשגשג, בעידן הדיגיטלי. ברמה הבסיסית ביותר, הם פשוט לא מותאמים לעולם הזה מבחינת מחזור העבודה שלהם. אבל יש יוצאים מן הכלל: ״אטלנטיק״ הוא אולי הבולט ביותר, אבל גם ״Wired״ הוא דוגמה מאוד חריגה – בעיקר בחודשים האחרונים. וזה קורה לא בזכות כתבות מגזין על עולם הטכנולוגיה, או סקירות מוצרים מעמיקות, אלא בזכות סיקור אינטנסיבי ומקצועי מאוד של פעילות DOGE, ״המחלקה ליעילות הממשל״ שהוביל אילון מאסק תחת ממשל טראמפ. העורכת הראשית קאטי דראמונד מספרת לפיטר קפקה ב-Channels על הממדים חסרי התקדים של ההצלחה (62 אלף מנויים חדשים במהלך שבועיים בפברואר!), וגם על הדרך שלה לתפקיד והשינויים שערכה בעבודת המערכת כדי להכין אותה לרגע הקריטי הזה.
📲 עידן הפוש: ״Project Push״ הוא פרויקט עצמאי של מאט טיילור, שהחליט לנהל מעקב פומבי אחרי התראות שמגיעות מעשרות אפליקציות של תוכן חדשותי, בשפות שונות ובמקומות שונים. הפרקטיקה פשוטה למדי – הוא התקין את האפליקציות על טלפון אנדרואיד ישן ובעזרת סקריפט בסיסי (שנכתב באמצעות ChatGPT) הוא מעלה את כל ההתראות לשרת, ובמקביל לחשבון Bluesky שיצר עבור הפרויקט (אגב, במחלקת המוצר של ynet עשינו דבר דומה בשביל לנהל מעקב פנימי אחרי פושים שנשלחים על ידי מתחרים). בזכות המעקב, טיילור יכול לזהות דפוסים מעניינים – תקופתיים, תוכניים או גיאוגרפיים. הוא עדיין לא יודע מה עתיד הפרויקט, ושוקל להרחיב אותו לפלטפורמה לשיתוף נתונים ומידע בין גופי עיתונות.
לאתר הפרויקט | לכתבה על הפרויקט ב-NiemanLab >>>
הגרסה המקומית: הפושים של ynet בשנה של מלחמה >>>