אחד החסרונות העיקריים של ניוזלטר שבועי הוא זמן התגובה. הניוזלטר יוצא בדרך כלל ביום חמישי; אני כותב אותו בסוף השבוע לפני כן. כלומר, אם יש נושא שממש מתחשק לי להתייחס אליו – יכולים לעבור בקלות שבועיים עד שזה ייצא לפועל, ולפעמים אפילו יותר. אולי לאנשי הפרינט והמגזינים שביניכם (ויש פה לא מעט כאלה, אל תתביישו) זה נשמע סביר, אבל אני ביליתי את רוב חיי הבוגרים במקום שבו פולו-אפ כותבים בטווח של שעות, לא שבועות.
כל ההקדמה הזאת נועדה כמובן לתרץ את מה שאני הולך לעשות כאן היום: פולו-אפ לריאיון של רביב דרוקר עם החשוד באונס יובל וילנר. כן, עבר מלא זמן מאז. כן, פרצה מאז מלחמה – והסתיימה. ובכל זאת, יש סיבות טובות לחזור לסיפור הזה גם מהזווית הנישתית שלי.
״פרימיום קליקבייט״ אינו מדור ביקורת תקשורת ברנז׳אי, ולכן לא אתמקד כאן בהחלטה של דרוקר סביב הריאיון הספציפי. אישית, אני חושב שלא הייתה שום הצדקה לשדר אותו, והטיעונים של דרוקר בעד הפרסום לא מאוד משכנעים בעיניי (או לכל הפחות, מאוד לא משכנעים בתזמון הנוכחי – לפני ההחלטה אם להגיש כתב אישום). אבל מעבר למקרה הנקודתי, הוא מעורר דיון רחב יותר.
אחד השיעורים האהובים עליי בקורס שאני מעביר לתלמידי שנה א׳ בספיר עוסק בדילמות עיתונאיות (ואין ספק שהריאיון עם יובל וילנר הולך להיכנס למצגת הזאת בשנה הבאה). הרבה מהדילמות נוגעות למקרים דומים, שבהם מתעורר ספק לגבי לגיטימיות של עמדה, אדם, או אפילו זווית סיקור מסוימת. ולמרות שעיתונאים נוטים להציג עצמם כאנשים מאוד עקשנים לגבי העמדות המוסריות שלהם, האתיקה העיתונאית היא מרחב דינמי: הסיטואציות האלה מתנהלות כמעט תמיד בשטח אפור, בלי כללים ברורים, וגם הכללים הבלתי פורמליים משתנים כל הזמן. יש מעט מאוד תשובות נכונות בדיונים האלה, והרבה דעות.
אבל אפילו בתוך אותו שטח אפור, לא כולם נמצאים על אותה נקודה בספקטרום. לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות: האם התקשורת הישראלית נרמלה את איתמר בן גביר והכשירה את מינויו לשר? האם לראיין מתנגדי חיסונים בתקופת הקורונה היה לגיטימי, או סיכן חיי אדם? ומה לגבי אייל גולן, לפני ואחרי סגירת התיק? וישנם אפילו מקרים גבוליים יותר: האם לגיטימי לראיין הורים של גבר שרצח באכזריות את אשתו? לתת במה לשחקן שטוען שנשים תופסות טרמפ על MeToo? ומהו הערך העיתונאי בהבלטת אמירות קיצוניות להחריד במסגרת ריאיון עם זמר?
יש לי, כמובן, דעות בשפע על כל אחת מהשאלות האלה. בחלק מהמקרים נדרשתי להחלטות האלה בעצמי. בחלקם השקפתי מהצד וצקצקתי. לפעמים קיבלתי החלטות שאני אוכל את עצמי עליהן עד היום, ולפעמים הקווים האדומים שלי היו כל כך ברורים שהם אפילו כיכבו בסרטים של אורלי וגיא. אבל מה שבדרך כלל הולך לאיבוד בדיונים האלה, הוא הקשר בין סטטוס לאתיקה.
הנטייה שלנו היא להניח שההחלטות האלה מתקבלות על פי איזשהו סולם עיתונאי-ערכי במנותק משיקולים זרים (במקרה הטוב), או מתוך צמא לרייטינג עם מעט מאוד התחשבות בהשלכות המוסריות (במקרה הרע). אבל אם נתמקד רגע בטיעון של דרוקר, אפשר לזהות היגיון שנופל איפשהו מחוץ לשתי האפשרויות האלה: ״אסור ש׳מאמינים למתלוננות׳ יהפוך למשפטי שדה, וזה מה שקרה כאן״.
אני מניח שכאשר דרוקר מדבר על ״משפטי שדה״, הוא מתכוון לשיח שהתקיים ברשת עוד לפני שנחשף שמו של וילנר, בין אקרוסטיכון אחד למשנהו. זוהי בפועל וריאציה על הטיעון המרכזי שעולה בדרך כלל בדיונים על דילמות מהסוג הזה – טיעון ה״סוסים ברחו מהאורווה״. אם בלאו הכי אותם דיונים כבר מתקיימים מחוץ ל״ספרה העיתונאית״, האם יש ערך בהימנעות הצהרתית מעיסוק בהם? אם פרשת יובל וילנר כבר מתנהלת כ״משפט שדה״ בזירה הציבורית, האם זה לא מתבקש שנסקר אותה מכל הזוויות גם בתקשורת הממוסדת? ולהבדיל, אם מתנגדי חיסונים או קונספירטורים אחרים משתוללים ברשתות החברתיות באין מפריע – מה הטעם בהשתקתם בזירה העיתונאית?
כאן אנחנו נכנסים למרחב שבו שינוי בסטטוס מעצב מחדש נורמות מקצועיות ומוסריות. הרבה מאוד מהפרקטיקות המקובלות בתחום נולדו בתקופות שונות לגמרי – כאלה שבהן גופי עיתונות היו המתווכים העיקריים של מידע לציבור הרחב. מכורח המעמד הזה, היה להם הרבה יותר כוח והשפעה. ההחלטה שלהם אם לתת במה לפוליטיקאי, חשוד, אמן, פרובוקטור או כל אדם אחר הייתה החלטה גורלית: אם הם לא יסקרו אותו, האם הוא באמת קיים?
זה כבר מזמן לא המצב. אף אחד לא מחכה לגופי תקשורת שיחשפו את שמו של חשוד. פוליטיקאים שבעבר היו מוקצים אולי חורשים את האולפנים – אבל הם לא צריכים אותם בשביל לצבור מומנטום. הסיטואציה הזו, שבה הסטטוס של עיתונאים נודד מאלה שמחליטים על מה אנחנו מדברים לאלה שמדברים על מה שאנחנו מדברים, מעצבת מחדש את הכללים האלה בשתי דרכים: קודם כל, היא מייצרת הצדקה – וזה מתקשר לטיעון של דרוקר. הדיון בפרשה מתקיים בזירה הציבורית שמחוץ לשליטה העיתונאית; ומרגע שכך הדבר, עיתונאים נדרשים לספק לקהל שלהם מידע מדויק ומאומת. כמובן, לטיעון המוסרי הזה יש גם סאבטקסט פחות טהרני – זה פשוט FOMO. כולם מדברים על זה, גם אנחנו רוצים.
אבל לצד ההצדקה, יש כאן שינוי נוסף ופחות מוצהר – הניקוי מאחריות. אם עיתונאים וגופי עיתונות אינם המתווכים העיקריים של מידע ושיח ציבורי, למה שישאו באחריות על העמדות שהם מציגים על המסך? הכל פרוץ, כל טענה יכולה לקבל במה גם ככה. ולרשתות חברתיות יש חשיפה הרבה יותר גדולה מתקשורת ממוסדת. אז מה אתם כל כך מתרגשים מהנרמול של בן גביר, או מעימות באולפן בין איש מדע ו״שטוחיסט״?
יש לא מעט היגיון בטענה הזו. כמו שאמר הדוד בן, עם כוח גדול באה אחריות גדולה. מכאן אפשר אולי להסיק שעם כוח קטן באה אחריות קטנה. הבעיה עם הגישה הזו, היא שאלה בדיוק התהליכים שחותרים תחת האמון והמעמד שעוד נשארו לגופי עיתונות. יכול להיות שכל דעה וכל אדם יוכלו לקבל במה, והאפקט של ״החרמה״ ושל קווים אדומים הרבה יותר צנוע מבעבר. אבל גם אם אין לכללים האלה השפעה ישירה על השיח הציבורי (אני חושב שיש, גם אם היא צנועה יותר מבעבר) – יש להם השפעה עצומה על המעמד העיתונאי. להחלטות האלה עדיין יש משקל; עדיין שווה להתווכח עליהן.
לקראת הכנס השנתי של ארגון WAN-IFRA שנערך בשבוע שעבר במארסיי, התפרסם מחקר מרתק שהארגון ערך יחד עם FT Strategies תחת השם Future Newsrooms Study 2026. כפי שאפשר לנחש מהשם, הדו״ח מתמקד במוכנות של ארגוני חדשות להתמודד עם האתגרים של השנים הקרובות. עוד אתייחס לכמה מהנקודות שמופיעות שם בשבועות הקרובים, אני מקווה, אבל בכל מקרה – שווה קריאה.
אי אז בפרימיום קליקבייט #38, כתבתי בהרחבה על המהפכה שבארי ווייס מנסה להוביל ב-CBS News. מאז הסיפור הזה רק הסתבך – וזה הגיע לשיא בשבוע שעבר עם מלחמות פנימיות בתוכנית הדגל ״60 דקות״, ופיטורים של אחד הכתבים הוותיקים במערכת, סקוט פלי. מאז הוא כבר הספיק להתראיין לניו יורק טיימס (קישור מתנה, זמין גם באפל וספוטיפיי) ולשטוח שם את טענותיו על ווייס – מי שבסבירות גבוהה מאוד הולכת לחולל מהפכות דומות גם ב-CNN, לאחר שתושלם הרכישה של WBD.