קיבלתי כמה תגובות מעניינות בעקבות המהדורה הקודמת, על המאמר של סטנלי דרוקנמילר ב״וול סטריט ג׳ורנל״, שנכתב ככל הנראה בעיקר על ידי AI, ועורר תגובות זועמות מצד אחד וכתב הגנה מפתיע מצד הג׳ורנל מצד שני. אני רוצה להתייחס כאן לשתיים, שכל אחת – מזווית אחרת – מדגישה עד כמה הסיפור הזה קשור יותר לעניינים של מראית עין ושקיפות, ופחות לבעיה אתית מהותית.
נתחיל עם מה שכתב לי ינון גוטל-קליין:
״כמי שעסק הרבה מאד בתחום חשבתי לעצמי מה היה סגנון התגובות אם היה ׳מתגלה׳ שדרוקנמילר כתב את הטור עם כותב צללים. הרי זה מה שהרוב המוחלט של אנשי עסקים/מנהיגים/מנכ"לים עושים (שלא לדבר על פוליטיקאים כמובן). הסיכוי שהם יכתבו את כל הטקסט מקצה לקצה הוא אפסי. זה לא סוד. ואז, למעט העניין העקרוני נגד ׳עלייתן של המכונות׳ רוב הביקורות הולמות בדיוק באותה מידה. כך שנראה שזה פשוט חונה על הסנטימנט״.
אני מסכים עם הנקודה הזו, ולמעשה אפילו כמעט הכנסתי לטור הקודם התייחסות בדיוק לנקודה הזו. לכניסה של AI לתקשורת יש השפעות ש״צועקות״ דברים שתמיד התקיימו בה. זה נכון לא רק לטקסטים של כותבים חיצוניים כמו דרוקנמילר – גם כל הפרקטיקה של אריזה מחדש של סיקור קיים התקיימה תמיד. היום פשוט הרבה יותר יעיל לתפעל אותה.
התגובה השנייה הגיעה מעיתונאי שאישר לי לצטט את דבריו, אבל ביקש להישאר בעילום שם:
״אני כותב היום 60% עד 80% מהכתבות שלי ב-AI מלא – זאת אומרת שהוא כותב לי כמעט הכל על סמך השיחות שאני עושה או החומר שאני מביא, כולל שיחות אוף רקורד שאני מקליט לא פעם. היום הייתה לי במקרה סיטואציה שבה פגשתי את העורך שלי ותוך כדי השיחה הגיעה דרישה או בקשה מאחד העורכים לעשות כתבה על איזה דו״ח לא מאוד מעניין שיצא, ואחרי שתי דקות – תוך כדי השיחה – הייתה אצלו כתבה שאני ערכתי אחרי שהצ'אט שאימנתי על כתבות שלי כתב עבורי. אני לא רואה בזה שום בעיה, להיפך. בעיניי מי שלא משתמש ב-AI למשימה הטכנית של ההקלדה הוא פשוט אדם שמעדיף לרכוב על הסוס במקום לעלות על הרכב״.
כשהעליתי בפניו את האפשרות שאולי חלק מהקוראים שלו יסתייגו משימוש מסיבי כזה ב-AI, אם יישאלו על כך, הוא לא התרגש:
״זה יהיה כמו לשאול אותם אם הם אוהבים את העובדה שעבדתי עם מקלדת, לא? היתרון בסוף הוא הידע והזווית העיתונאית שמאפשרים לי לתת קונטקסט למידע״.
לכאורה, נשמע שהוא מציג גישה מאוד מתירנית לשימוש ב-AI. אבל אני חייב להודות שאני לא בטוח שאני מזהה כאן בעיה עקרונית – גם אם אני כן יכול להבין למה עבור חלק מהקולגות שלו, זה ייראה קיצוני. כי בסופו של דבר, המורכבות פה נובעת בין היתר מהעובדה שאנחנו לא באמת יודעים – גם העיתונאים מבינינו – איך עיתונאים משתמשים בכלי בינה מלאכותית בעבודה שלהם.
מה שמוביל אותי לנושא שלנו היום. ולמעשה, זו לא מהדורה רגילה – אני לא הולך לפרוס בפניכם (שוב) את הפילוסופיה שלי לגבי שימוש ב-AI בעיתונות (שאגב, משתנה בתדירות גבוהה). במקום זה, אני מעדיף לשמוע אתכם. כי אם הסיפור פה נוגע לאיך אנשים תופסים את השימוש ב-AI, ואיך הוא נראה בפועל, הכי טוב פשוט לשאול (ממש כמו במקרה של דרוקנמילר!).
אז כן, אנחנו ננסה היום משהו חדש. יש לי תחושה – והיא מבוססת בעיקר על התגובות שקיבלתי בשנה וחצי האחרונות – שסביב הניוזלטר הזה יכולה להתגבש קהילה מקצועית, עם שיתוף של מידע, רעיונות ואתגרים. הגיע הזמן לבדוק את זה.
ממש כאן תוכלו למצוא טופס קצר שנוגע לשימוש שלכם ב-AI בתהליכי העבודה שלכם. אתם יכולים לענות עליו אנונימית, או לכתוב את השם והתפקיד. אתם יכולים לאשר לי לצטט אתכם, או שהסוד שלכם ילך איתי לקבר. זה בידיים שלכם. אבל בעיקר, אם אתם עיתונאים, עורכים או יוצרי תוכן מזן אחר – חשוב לי שתשתתפו, תשתפו ותוכיחו לי שאני לא מדבר לעצמי כאן.
מה נעשה עם כל התשובות האלה? שאלה טובה. בתור התחלה, נוכל לדבר על זה. בקיצור, כנסו כנסו.