כן, מה לעשות, אנחנו עדיין סוגרים פה פערים מדברים שקרו באוגוסט (ויש לי תחושה שזה לא ייגמר גם הפעם). בשבוע שעבר עשינו את זה עם הוויכוח על הפודקאסטר המדובר בישראל; השבוע אנחנו יוצאים לעולם הגדול ולאחד מגופי התקשורת החשובים (והמצליחים) בעולם: וול סטריט ג׳ורנל.
בסוף החודש שעבר, הג׳ונרל פרסם במדור הדעות שלו טור של סטנלי דרוקנמילר – מיליארדר ומנהל קרן גידור – שביקר את ההתערבות של שר האוצר האמריקאי סקוט בסנט בשוק האג״ח. עכשיו, באמת שאין לי שום דעה בנושא שוק האג״ח האמריקאי, המדיניות של בסנט או הביקורת של דרוקנמילר. יש כנראה לא מעט קוראי פרימיום קליקבייט שמבינים בזה יותר ממני. מה שתפס אותי בסיפור הזה הוא מה שקרה אחר כך.
הטור עורר לא מעט תגובות לא רק בגלל התוכן שלו, אלא גם – ובעיקר – בגלל האופן שבו הוא נכתב. יותר מדי ניסוחים שם צעקו AI, מגיבים ברשת הטילו ספק בכך שהוא כתב את הטור בעצמו, ובדיקה של חברת Pangram – שלטענתה מסוגלת לפסוק בוודאות גבוהה למדי אם תוכן מסוים נכתב באמצעות כלי בינה מלאכותית – הראתה (לפחות לפי צילומי מסך שמסתובבים ברשת) ש-״100% מהמאמר נכתב על ידי בינה מלאכותית״.
דרוקנמילר כנראה אינו הראשון או האחרון שמשתמש בכלי בינה מלאכותית כדי לכתוב מאמר דעה – אני מניח שמסתובבים ברשת מיליוני טקסטים, עיתונאיים ולא עיתונאיים, שבקושי ראו יד אדם (הנה למשל מחקר ממאי האחרון, שטוען ש-50% מהכתבות שמתפרסמות ברשת נכתבות ״בעיקר״ על ידי AI). ה״חריגות״ שלו במקרה הזה מתחילה בתגובה שלו כשעומת עם הטענה שכתב את המאמר באמצעות AI – וממשיכה בתגובה של הג׳ורנל עצמו.
בניגוד למקרים אחרים, דרוקנמילר לא הכחיש לרגע. זה ממש לא מקרה של מישהו שנאלץ להודות רק כשדחקו אותו לפינה – פשוט כי מבחינתו אין פה שום בעיה. או כמו שאמר לאתר NOTUS:
״ברור שכתבתי את זה עם AI. זה לא מביך אותי. אני כותב הכל עם AI עכשיו מאותה סיבה שאני משתמש במחשבון בשביל חישובים מתמטיים. אני לא יודע למה זה רלוונטי. השם שלי על הטור, זו אמירה שלי״.
זה שדרוקנמילר לא התבייש בכך זה דבר אחד, אבל זה לא עצר שם. באופן מפתיע, גם בג׳ורנל לא התרגשו. פול ז׳יגו, עורך מדור הדעות הוותיק של העיתון, נתן לדרוקנמילר גיבוי מלא:
״AI הוא עובדה קיימת. אנשים ישתמשו בזה בכתיבה ובעבודה שלהם – כולל מחקר, הגהה ועריכה. השאלה מבחינתנו היא אם המאמרים שאנחנו מפרסמים מציגים אמירה מקורית של המחבר, ואם יש למחבר מעמד ואמינות לטעון אותה. במקרה של דרוקנמילר, אנחנו עובדים איתו הרבה שנים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שהמאמר מציג אמירה מקורית שלו״.
עד כאן הפרטים היבשים. מן הסתם, הסיפור הזה עורר לא מעט תגובות בקרב עיתונאים – האם לגיטימי שגוף כמו וול סטריט ג׳ורנל יפרסם טור דעה שהוא ״100% AI״ (אגב, דרוקנמילר הכחיש שמדובר ב-100%, אם זה משנה למישהו)? האם הם באמת היו מפרסמים את הטור כמו שהוא לו היו יודעים מראש שכך הוא נעשה?
אלה הן סוגיות ראויות שנוגעות לאתיקה עיתונאית ולשקיפות; אנחנו, כמובן, לא נדבר עליהן היום. למעשה, אני אפילו לא בטוח שהספקתי לגבש לגביהן דעה ברורה. יותר מעניין אותי לדבר על הנושאים הרחבים יותר שנגזרים מהאירוע: מה הערך של כתיבה אנושית, כשלא מדובר בפרוזה? ואיך סוגיות של שקיפות מושפעות לא רק מתפיסות עקרוניות, אלא גם מתחושות הקהל?
נתמקד רגע בשאלה הראשונה, שכבר התייחסתי אליה בעבר. לעיתונאים, באופן מובן, יש נטייה להתייחס לעובדה שבן אדם כתב את הטקסט כקריטית. לא כולם: בפרימיום קליקבייט #47 למשל הזכרתי שורה של עיתונאים שמשתמשים בכלי בינה מלאכותית לביצוע מגוון משימות, כולל כתיבה. אבל הם היוצא מן הכלל כאן – כפי שיעידו התגובות הזועמות שהגיעו בעקבות חלק מהסיפורים שנסקרו שם.
חשוב להפריד בין סיבות עקרוניות להעדיף כתיבה אנושית, לבין סיבות נלוות. סיבות נלוות יכולות להיות למשל סגנון כתיבה שבלוני או טענות עובדתיות שגויות. אלה אינן סיבות עקרוניות להעדיף כתיבה אנושית כי הן מזהות בכתיבת AI פגמים שהם ככל הנראה זמניים, ולגמרי פתירים. סגנון הכתיבה של מודלי שפה גדולים הוא דבר משתנה, ואם סוגיית הדיוק היא מה שקריטי כאן – אפשר לפתור זאת גם ללא צורך בכתיבה אנושית (למשל באמצעות תהליך בדיקת עובדות אנושי).
סיבות עקרוניות הן נושא קצת יותר מורכב. הן יכולות לנבוע מהתנגדות עקרונית ל-AI (טרנד הולך וגובר, לא רק בקרב עיתונאים), או מהערך שאנחנו מייחסים לכתיבה אנושית מעצם היותה אנושית. אם מדובר בדיווח חדשותי קצר, הערך הזה כנראה נמוך מאוד: כתיבה חדשותית היא בלאו הכי די שבלונית, וזה לא שיש פה איזו ״חדוות קריאה״ שמלווה אותה. כתבות מגזין מושקעות הן עולם אחר – האנשים שעומדים מאחוריהן הם בדרך כלל כותבים מוכשרים (או שיש להם עורכים מוכשרים), ותפקידם לא רק לספק מידע אלא לייצר איזושהי חוויה.
מה המעמד של מאמר דעה בהקשר זה? זו בהחלט שאלה מעניינת. מאמר דעה לא אמור כנראה לייצר ״חוויה״, כמו כתבה מגזינית שהיא על גבול הפרוזה. מצד שני, הוא מאוד אנושי במהות שלו – זה לא רק דיווח עובדתי, אלא ביסוס ונימוק של טענה שאדם מסוים מבקש לטעון. גם התגובה של עורך הדעות של הג׳ורנל התייחסה לרובד הזה – הרי הוא טען ש״אי אפשר להכחיש את העובדה שהמאמר מציג אמירה מקורית שלו״. זו טענה מאוד נחרצת של ז׳יגו, ובעיניי היא מתעלמת מכך שסוגיית ה״בעלות״ על האמירה הרבה יותר מורכבת.
מה אם כן הופך את הטור של דרוקנמילר לשלו? האם הוא אמר לצ׳אט ״תכתוב לי טור של 400 מילה שיוצא נגד מדיניות X״ (קשה להאמין)? האם הוא סיפק לצ׳אט את הנקודות המרכזיות שביקש לתמוך באמצעותן באמירה הבסיסית שלו, ונתן לו ״לארוז״ אותן יחד לטור דעה (סביר יותר)? האם הוא פשוט כתב טיוטה (עילגת יותר) ונתן לצ׳אט לערוך אותו? כמה איטרציות הטור הזה עבר בפינג-פונג בינו לבין הצ׳אט, לפני שהועבר לעורך? סביר להניח שאנשים שונים יגיבו בצורה שונה לכל אפשרות כזו. מה שבטוח, עבור כל קורא ישנה נקודה כלשהי על הספקטרום שבה הטור ״מפסיק להיות שלו״.
מה שמביא אותי לסוגיה המהותית השנייה כאן. ההחלטה של עורכי הג׳ורנל לגבות את דרוקנמילר אולי הגיונית מבחינה טכנית (אנשים כותבים טקסטים באמצעות AI, מה שחשוב זה שהאמירה היא שלהם), אבל כלל לא בטוח שהיא עולה בקנה אחד עם דעת הקהל. לאנשים יש סלידה מובנת מטקסטים שמרגישים יותר מדי מלאכותיים; אבל מעבר לכך, אם יש משהו שאנשים מאוד לא אוהבים כשהם קוראים חדשות ממקור מוסמך (ועוד כזה שלוקח מהם לא מעט כסף), זה שהם מרגישים שמישהו מנסה לעבוד עליהם.
וכאן זה מתחבר גם לנקודה הקודמת. החשיבות של שקיפות לא נובעת רק מטעמי אתיקה עיתונאית, אלא גם מהאופן שבו הסוגיות האלה נתפסות על ידי המשתמשים. אני אניח שאתם מסכימים איתי שיש נקודה כלשהי שבה הטור מפסיק להיות של הכותב – גם אם הנקודה הזו תהיה מעט שונה עבור אנשים שונים. אחת הדרכים למנוע סיטואציה שבה לפחות חלק מהם תופסים את זה כבלוף היא לתת להם להבין פחות או יותר איפה על הספקטרום נמצא הטקסט שהם קוראים. שיספרו לנו שנעשה שימוש ב-AI, ואיך. בטח כשמביאים לנו אמירה ביקורתית שנושאת את שמו של אדם בעל מעמד והשפעה.
העובדה שכתיבה באמצעות AI הופכת לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו היא לאו דווקא בעיה. התעלמות ממה שאנשים יחשבו על זה – קצת יותר בעייתי. האם באמת אפשר לנהל מעקב כזה, אחרי כל כותב? לא בטוח. אבל לפחות במקרה של דרוקנמילר, מתברר שאפשר היה פשוט לשאול אותו.
כמה כתבות וטורים שעוסקים באותו נושא, מזוויות שונות: ב-Media Copilot, פיט פצ׳אל כותב על הסיפור מהזווית של ״בדיקות AI״ של טקסטים. ב-Second Rough Draft – טור מעולה של ריצ׳רד טופל על הכללים שצריכים ללוות אותנו בדיון על AI וכתיבה. וב-Nieman Lab התפרסמה סקירה נחמדה על היחס של גופי תקשורת אחרים למאמרי דעה שנכתבו על ידי מכונות.