אבל בפועל, המסגור של השאלה הזו חוטא בדיוק באותה גישה שקליין מזהיר מפניה. הפרספקטיבה הנכונה היא לא רק לבחון אילו תכנים יהיו בשפע ואילו יהיו במחסור – אלא מה אנחנו נרצה לקבל מבני אדם. יכול להיות שאותו מידע שיהיה זמין לנו גם ללא שום אינטראקציה עם עיתונות אנושית – יהיה בעל ערך כשהוא כן יגיע עם מגע אנושי (כלומר: scarcity כפועל יוצא של humanity). כל זה מהווה בעצם סוג של המשך למשהו שכתבתי עליו בחטף בטור האחרון, בהקשר של קייסי ניוטון ו-Platformer:

״מינוי ל-Platformer אינו מינוי לניו יורק טיימס. אני לא משלם (או נרשם) רק עבור המותג או עבור הסקופים – יש פה אלמנט מסוים של קשר אישי, של רצון לקבל את הפרספקטיבה שלו, או אפילו את ׳אוצרות התוכן׳ שלו, גם על נושאים נוספים. צמצום המהדורות לטובת דיווח מקורי אומר שבאופן כללי נקודות המגע שלי עם הקול האישי שלו הולכות ומתמעטות״.

אבל זה מקרה נקודתי. בואו ננסה להרחיב את היריעה: איך אוטומציה של ייצור ואספקת מידע ישפיעו על הערך שנייחס לייצור ואספקת מידע עם מגע אנושי? קשה לחזות מגמות כאלה מראש, אבל אפשר לחשוב על כמה תרחישים בעלי סבירות גבוהה יחסית. 

תרחיש אחד מוביל אותנו להתעצמותה של מגמה שאנחנו יכולים לראות כבר היום – ההעדפה לצרוך מידע שמגיע אלינו באמצעות יוצרי תוכן שאנחנו נהנים מהקשר האנושי איתם. ובתרחיש הזה, בדומה למה שטענתי אז, הקייסי ניוטונים של העולם לא צריכים להפסיק לעשות את מה שהם עושים – עצם זה שהם עושים את זה, מספיק בשביל שאתפוס את המידע כבעל ערך גבוה יותר.

תרחיש נוסף נוגע לפורמטים של תוכן, ומתייחס גם הוא לשינויים בהרגלי הצריכה שאפשר לזהות כבר היום. וידאו ואודיו הם פורמטים בעלי סממנים אישיים מובהקים יותר מטקסט – וסביר מאוד שבהם, החיפוש אחר האנושי יהיה משמעותי יותר. הפודקאסטים המג׳ונרטים של NotebookLM של גוגל הדהימו כמעט כל מי שנתקל בהם בפעם הראשונה. בהאזנה השלישית, זה הופך לקרינג׳ מוחלט. הסגירה המהירה של Sora 2, אפליקציית הווידאו של OpenAI, היא דוגמה נוספת ליתרון האנושי בפורמטים האלו, או ליתר דיוק – ליתרון האנושי כפי שהוא נתפס על ידי צרכנים אנושיים. אז אולי נסתפק בקריאת מבזקי טקסט מבוססי AI – אבל נעדיף להאזין לפודקאסט יומי שנעשה על ידי בן אנוש (או קרנף).

וישנו תרחיש קיצוני יותר – התרחיש של ״המרד במכונות״. במובן מסוים, אנחנו עדים גם לניצנים של מגמות כאלה. יש לא מעט סקרים שמראים סלידה כללית מכל מה שנושא את השם ״בינה מלאכותית״ בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה, במדינות שונות. לתופעה הזו יש גם ביטויים תרבותיים – למשל ההייפ הנוכחי סביב צמד המוזיקאים Angine de Poitrine (גילוי נאות: מוזיקה בלתי נסבלת לטעמי), עם שלל תגובות ודיונים ברשת על כך שהם ״התשובה המושלמת ל-AI״. 

ישנן עדויות לכך שתפיסות דומות קיימות בקרב צרכני חדשות: בסקר של מכון רויטרס שהתפרסם בשנה שעברה, עלה שרק 12% מרגישים בנוח עם צריכת חדשות שנעשו על ידי בינה מלאכותית, ורק 21% חשו בנוח עם חדשות שנעשו בעיקר על ידי בינה מלאכותית תחת השגחה אנושית. הדבר לא התבטא רק בהעדפה שלהם, אלא גם בתפיסת הערך: 41% מהמשיבים אמרו שבעיניהם ישנה פחות הצדקה לשלם עבור תוכן חדשותי שנעשה בעיקר על ידי בינה מלאכותית. בסקר אחר של מכון פיו, 50% מהמשיבים אמרו שלדעתם לבינה מלאכותית תהיה השפעה שלילית על עיתונות ב-20 השנים הקרובות.