מלבד שני טורי אורח בהפרש של כמעט שנה ביניהם (של ברק ושל מעין), וכמה ציטוטי תגובות שקיבלתי מכם ועשיתי בהן כרצוני, פרימיום קליקבייט נשאר עד היום סוג של במה לאיש אחד. כבר הרבה זמן שאני חושב איך להרחיב את עולם התוכן הקטן הזה שנולד כאן: להכניס עוד כותבים, או מדורים, או בכלל דברים שגולשים מעבר לפרשנויות שלי על תקשורת וטכנולוגיה. היום יש לנו ניסיון כזה, למשהו חדש. מקווה שתהנו.
כשאילן יצחייק פרסם קבל עם ופייסבוק שהוא נפרד מ-ynet, מיהרתי לסמס לו. כן, גם פרגנתי ואמרתי שזו סופה של תקופה וכל זה. אבל מיד אחר כך – מפלצת אנוכית שכמותי, עם יותר מדי שנות עיתונות ברזומה – דרשתי בלעדיות על ריאיון הפרידה שלו מהאתר שבו גדלתי, ושהוא היה בכיר מייסדיו. ״אחרי זה אתה יכול ללכת לאבי שושן״, הבהרתי (עוד קורא נאמן של הניוזלטר, אגב!). השבוע, גביתי ממנו את החוב.
כמה מילים עליו לפני שצוללים לשיחה, עבור מי שלא מכיר: לפני שהפך לחלוץ הדיגיטל של העיתונות הישראלית, אילן הספיק לערוך מקומונים ברשת ״ידיעות תקשורת״, את מגזין ״ראש 1״, והיה משנה לעורך הראשי של ״לאשה״. ולא שאני מזלזל בתפקידים האלה, אבל את מקומו בדברי ימי העיתונות העברית הוא קנה כשהקים את מערכת האינטרנט של קבוצת ידיעות, מה שלימים יהפוך להיות ynet.
עד סוף 2008 הוא שימש כמשנה לעורך הראשי, ואחרי הרפתקה חוץ-עיתונאית כסמנכ״ל התוכן במיקרוסופט – חזר לקבוצת ״ידיעות אחרונות״ בשביל להקים את אתר Xnet, ושימש כעורך הראשי שלו במשך יותר מעשור, עד סגירת האתר ב-2021. מאז שימש כעורך בכיר ב-ynet, ובין היתר הוביל שם את תוכנית ההכשרה לעורכים חדשים שהקמנו יחד. חוץ מהקריירה שלו בבית ״ידיעות אחרונות״, אילן מנהל את מסלול העיתונות במכללת ספיר.
השיחה שלנו נמשכה כמעט שלוש שעות, וכללה הררים של רכילות ברנז׳אית עסיסית. מובן שאת כל הג׳וס הזה ניקיתי ממנה, והשארתי רק את החלקים הענייניים (והפחות מעניינים). הנה הם כאן לפניכם, בעריכה קלה.
דרור: אני רוצה שנחזור רגע להתחלה של ynet. נדמה לי שיש איזה חוסר היכרות עם ה-origin story הזה. עם כמה שהכל היה מופרע. אז אני רוצה לשמוע ממך: עד כמה כל האנומליות האלה שליוו את ההקמה היו מכוונות?
אילן: אני לא יודע אם הייתי אומר אנומליות…
דרור: אבל תסכים איתי שהייתה פה אנומליה אחת מרכזית – שגוף תקשורת מסורתי הקים פלטפורמה אינטרנטית שאין לה שום אפיליאציה לתוכן של הפלטפורמה הקיימת. זו אנומליה, לא היו הרבה גופים שעשו כאלה דברים.
אילן: דווקא לזה יש הסבר מאוד פשוט. אבל הקטע הוא שאני חושב שאנשים לא מבינים את זה. אתה מכיר את זה שקורים דברים, ורק אחרי עשרים שנה מישהו מספר את זה באיזושהי צורה, ואז זה נתפס כאילו זאת האמת?
דרור: אני בעצמי סיפרתי המון פעמים את הסיפור של ynet, ואפילו לא הייתי שם.
אילן: אז בסיפור שנכתב בדיעבד, הקמנו מקום שעושה חדשות, ומראש אמרנו – מה שחשוב זה מהירות ואמינות, נכון? זה הסיפור שלך ושלי, לאורך כל הדרך.
דרור: זה הסיפור שאני מכיר.
אילן: וזה הסיפור שתמיד סיפרתי. אבל אין לזה שום קשר למציאות. התפיסה של ynet כאתר עצמאי נולדה בסוף 99׳. לפני זה הייתה תפיסה של ׳אתר של ידיעות אחרונות׳. האתר הזה רץ כפיילוט במשך שלוש שנים, מסוף 96׳. עשינו את המהדורה היומית הדיגיטלית של ידיעות אחרונות, שמעולם לא ראתה אור. היא הייתה ממש מושקעת, וכמעט כל מה שהופיע בעיתון הופיע גם בה.
אבל כאמור, היא מעולם לא ראתה אור. ובשלב מסוים שינו תפיסה ואמרו, אוקיי, אי אפשר לעלות עם ידיעות אחרונות מטעמים של קניבליזציה – זה עלול לפגוע בעסקים, וזה עלול לפגוע בעיתון, וזה עלול לפגוע במנויים. אז לא הייתה ממש אפשרות לרישום או למינוי דיגיטלי, לא דיברו על דברים כאלה. אז באו ואמרו, נעשה ״פורטל״, כי לא היה מודל אחר בעולם.
בתקופה הזו היו בישראל נטקינג – אתר שהוקם בלילה שבו יצחק רבין נרצח כעמוד יזכור; היה וואלה, שהיה אינדקס של אתרים; היה IOL שאחר כך התאחד עם וואלה; היה מעריב אונליין, שזו הייתה גרסה מאוד רזה של העיתון. ואנחנו באנו ואמרנו – נעשה פורטל, נשלב תכנים מקוריים, נהיה מערכת עצמאית. ואז קרו שני דברים ששינו את התמונה.
התפיסה המקורית הייתה שכל התכנים מהעיתון עולים בערוצים השונים באתר. אני הייתי צריך לסמן את כל התכנים ולשייך אותם לערוצים השונים, מה הולך לאן, וכל תהליך העבודה נבנה סביב זה שהכתבות האלה מגיעות ישר לערוץ הרלוונטי – דסק לדסק. נגיד יש כתב תחבורה – הכתבות שלו יעברו ישר לערוץ הרכב. זו הייתה מין מטריצה ענקית שבה גם אנשים וגם דסקים וגם תחומים היו משוייכים לערוצים ב-ynet. כל המערך נבנה על בסיס ההנחה שבשש בבוקר אנחנו מגיעים ופותחים יום עבודה עם התכנים של ידיעות, ואותו אנחנו מעבים עם מבזקי חדשות. ובערך שבועיים לפני, נוני מוזס קרא לנו ואמר, ׳אין לכם את ידיעות אחרונות, אתם לא מקבלים אותו בבוקר׳.
בשורה התחתונה, ואת זה הבנו רק שנים אחר כך, ההחלטה האגרסיבית ההיא לא לאפשר לנו את תכני ידיעות היא ההחלטה המכוננת של התוכן באינטרנט הישראלי כולו. זו למעשה ההחלטה שיצרה את המצב הייחודי שבו עיתון הקים גוף שהתחרה בו.
דרור: למעשה זה מאוד דומה לסיפור ה-inception של +ynet. אנחנו בנינו אז מערכת תוכן רזה לפי ההיגיון שישנם המון תכנים שהיום בכלל לא עולים לדיגיטל. וברור שהבנו שצריך לעשות התאמות מסוימות, ואולי לעודד את מוספי העיתון לייצר תכנים יותר ״ממירים״ ומתאימים לדיגיטל – זה משהו שעשיתי עם רביב גולן, עורך ״7 לילות״ דאז – אבל ההנחה שלנו הייתה שאין קניבליזציה, כי יש חומת תשלום. בפועל, מהר מאוד בלמו אותנו: תעלו רק X כתבות מ״7 ימים״, ורק אחת בשישי, ואולי עוד אחת בשבת… ובסוף הבנו שאת רוב התוכן אנחנו צריכים לייצר בעצמנו, וממערכת של שני אנשים גדלנו לשמונה.
אילן: אז זה אותו סיפור. מה עשינו? חזרנו למערכת, חספר (זאב חספר, העורך הראשי הראשון – ד״ע) הוציא בקבוק וויסקי מהארון, ואני ממש זוכר – ישבנו על הרצפה בחדר בבאסה לא נורמלית. אמרנו, מה עושים? טוב, עושים. פשוט עושים.
בשלב הזה היינו כבר אחרי תקופה של פיילוטים יומיים, אז התחלנו לדייק את הפיילוט שלנו לכיוון יותר חדשותי, כי כבר גייסנו מערכת של כתבים עבור מבזקי החדשות שאיתם תכננו לעבות את התוכן. אבל הכוונה המקורית באמת הייתה לעשות רק ״שכבה״ של מבזקים יומית על גבי מה שהעיתון מביא.
עשינו פיילוט של שבועיים במתכונת החדשה. עלינו לאוויר ביום ראשון, 4 ביוני, ואז האתר קרס תוך 20 דקות. ואז עלינו שוב יומיים אחר כך, ב-6 ביוני. אבל בשלב הזה, התפיסה עדיין הייתה של פורטל. מבחינתנו, ראשית יכולה להיות גם שיר חדש, או המלצות מה לעשות בסוף השבוע. ואז קרה האירוע השני שאתה קורא לו אנומליה. כי ב-6 ביוני אנחנו עדיין היינו בתחושה שאנחנו עושים פורטל תכנים, שיש עליו שכבה של מבזקים. ואז, ארבעה ימים אחרי עלייה לאוויר, שבע בבוקר, אסד מת. וזה יצר את כל השינוי כולו. כי זו תקופה שעדיין לא עושים בה פריצות בטלוויזיה, ולא היה אז מובייל, לא היה כלום. ופתאום אנחנו באוקיינוס כחול של חדשות. אנחנו לבד. אנחנו בעצם קבענו את סדר היום החדשותי מעצם זה שדמות משמעותית מתה, והיינו צריכים לעשות פולו-אפים. ואז נפל האסימון.
דרור: אבל כשאתה אומר נפל האסימון – זה לא שתוך ארבעה ימים הבנתם שזהו, זה עתיד החדשות.
אילן: לא, לא הבנו שהציפייה מאיתנו זה להביא רק את החדשות, לפני הכל.
דרור: מעניין מה שאתה אומר על ״רק את החדשות״, כי זה באמת מה שקרה בסוף.
אילן: אני חושב שהקהל עיצב אותנו. תראה, אתה אבן בתוך נחל. אתה הגעת נורא מחוספס, והזרם, זה מה שיצר לך את השיוף.
דרור: אז בוא נישאר רגע עם הסיפור הזה. כי באמת, הייתה לי שיחה פעם עם מישהו שהוא גם בוגר ynet, ודיברנו על למה כל כך הרבה מהתוכן בכל הערוצים באתר נוטה להיות מאוד חדשותי. והטענה שלי הייתה דומה לשלך – שהזרם עיצב אותנו. אמרתי לו שאני רואה מה אנשים קוראים, מה הציפייה שלהם ממני. אז הוא אמר – השאלה מה פה מוביל למה, מה הביצה ומה התרנגולת.
אילן: אני חושב שיש פה שתי תנועות שיש ביניהן יחסי גומלין. האופן שבו עיצבנו את דף הבית, הוא כזה שהכותרת היא חדשותית. הוא עודד אג'נדה חדשותית. ואז היא מייצרת ציפייה שהכל יהיה חדשותי. והיום אפילו כתבה מגזינית מקבלת כותרת חדשותית.
דרור: אני מצד אחד מסכים, ומצד שני, אני חושב על ynet שאני הכרתי לפני שעבדתי ב-ynet. ולמרות כל מה שאתה אומר, למרות האופי החדשותי – היה עושר בערוצים. התחושה הייתה שיש עדיין מקום לפאן, בתוך הסביבה החדשותית הזאת. אני לא בטוח שהיום יש מקום לפאן.
אילן: כי ynet השתנה לגמרי מאז. זה ממש כיוון אחר לגמרי ברמת התוכן וברמת האסטרטגיה. השנים הראשונות התאפיינו בזה שגם חיפשנו כיוון וגם יצרנו אותו. זאת אומרת, זה היה במקביל – גם אספנו את הקהל וגם יצרנו למענו את המוצר. לפעמים היה מצב שבו קודם כל היה קהל ואז יצרנו לו מוצר, ולפעמים קרו דברים הפוכים – כמו למשל ערוץ בעלי חיים. קודם כל עשינו ערוץ בעלי חיים, ואז פתאום גילינו שיש לזה קהל.
אחד הנושאים שהפכו מזוהים מאוד עם אילן במסדרונות ynet היה קידום יוזמות חברתיות על גבי הפלטפורמה העיתונאית. המקרה המפורסם ביותר הוא ככל הנראה הקמפיין לחתימה על כרטיס אדי לתרומת איברים, אבל זה לא התחיל משם, אלא כמה שנים קודם, עם גיוס תרומות ספונטני עבור נפגעי הצונאמי של 2004 במזרח.
אילן: זו הייתה טרגדיה אנושית ענקית, והימים עוברים, ואני הרגשתי שאנחנו לא בסיפור, שאנחנו רק מספרים שנמצאה משפחה ישראלית, נמצא עוד ישראלי. אבל ראית שכל העולם מתארגן. ראית את זה ב-CNN, ראית את זה במקומות אחרים. אמרתי – בואו נתארגן. הרמתי טלפון לדודי זילברשלג, אבא של מלך, שיש לו ארגון לוגיסטי שנקרא ״כוח לתת״, סוג של ימ״חים. גייסנו את קרן אריסון. סנכרנתי בין כולם, אמרתי להם – אני עולה עם קריאה לציבור, שיביאו דברים, אתם מטפלים בלוגיסטיקה. יצרנו את כל הדבר הזה בין חמישי בלילה לשישי בבוקר, ובשישי בצהריים רצתי למערכת ובעצמי כתבתי את הידיעה הראשית. במוצאי שבת, שלחתי צלמים לכל הארץ להראות איך אנשים באים עם מזרנים, מגבות, תמרוקים… מילאנו מטוס.
אחרי שלושה ימים נחום ברנע כתב שאת ישיבת הממשלה פתח אריק שרון במילים ״קראתי באינטרנט שהעם מתארגן לעזור״. וזה היה המקום שאמרנו ״קרה משהו״. אבל אתה יודע מה, זה חלק מהקטע. היום אתה לא יכול לעשות את זה ב-ynet. אתה לא יכול לבוא ולהגיד, ״רגע, אנחנו צריכים לארגן את הציבור״.
דרור: אבל האם זה בגלל ש-ynet ויתר על המקום הזה, או שהרשתות החברתיות תפסו את המקום הזה בחיים שלנו?
אילן: נראה לי שהוא ויתר. אני לא חושב שהרשתות החברתיות תפסו את המקום הזה. ל-ynet יש אחריות חברתית, שינצל את הפלטפורמה.
דרור: אבל יש שינוי במקום של ynet בחיים החברתיים שלנו. ויש פה משהו מטעה: כי מצד אחד החשיפה של גופי חדשות בארץ גדלה – עוד ועוד אנשים צורכים חדשות בדיגיטל, ובזכות המובייל יש לנו יותר נקודות מגע איתם – ומצד שני, המשמעות של הגופים האלה, החשיבות שלהם בתוך החיים החברתיים, הולכת ומתכווצת.
אילן: הפרשנות שלי שונה, וזה שמי שלוקח אחריות על החיים החברתיים היום זה המחלקות המסחריות, ומהנקודה הזאת זה מפסיק לעבוד. אתה יודע מה קרה לי עם כרטיס אדי? למחרת התקשרו מאחת מקופות החולים וביקשו לשים כסף ולקחת חסות. ובמקביל התקשרה חברת סלולר ואמרה אותו דבר. אנחנו בכלל לא התעסקנו עם חסויות, זה היה מערכתי בלבד. התחלנו את כל הסיפור הזה, ובבת אחת כולם רצו ללוות את זה.
אבל ברגע שזה נהיה כלכלי, המחלקות המסחריות אומרות – בלי חסות אנחנו לא נעשה שום דבר. והמשמעות של 'בלי חסות לא נעשה שום דבר', זה שאנחנו לא נעשה שום דבר. כי אף אחד לא רוצה לתת חסות על משהו לפני שהייתה לו הוכחת היתכנות. וברגע שלמערכת העיתונאית אין שליטה ביוזמות האלה, מסירים ממנה את האחריות. מצפים מהמערכת בעצם להתמקד במשימה היחידה שלה, שזה ״תנו לנו חדשות וגמרנו״.
אבל אני חושב של-ynet יש מקום גדול לא רק בסדר היום, אלא בתרבות הישראלית, בציבוריות הישראלית. ואני חושב שהוא היה יכול להתפתח ולפתח מאוד את אחריותו החברתית. בעיניי מה שעשינו עם כרטיס אדי הוא פשוט מדהים. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל עשינו פעם גם פרויקט אימוץ. קידמנו אימוץ ילדים כי היו 70 ילדים שלא מצאו בית. עשינו מזה ממש פרויקט – סיפרנו על הילדים, בלי שמות, סיפרנו מה קרה להם. נרשמו 3,000 איש שרצו לאמץ. איפה הדברים האלה היום? זה גוף שכמו שהוא יצר סדר יום הוא יצר את החברה. ובשלב מסוים הוא כנראה בחר להפסיק.
הפרק של אילן ב-Xnet הוא נקודה יותר רגישה בשיחה שלנו. אם יש משהו שקבוצת ידיעות תמיד הצטיינה בו, זה טיפוח תחרות ויריבות פנימית. כשהאתר עלה לאוויר, הייתי עורך התרבות והבידור של ynet. החבר׳ה האלה של אילן, שישבו בבניין אחר וממנו המטירו על עורכי דף הבית שלנו תכנים מתחרים, נתפסו מבחינתי כנגע זר. הייתי רכושני לגבי תחום הסיקור שלי, ולא הייתי היחיד. הסינרגיה בין האתרים תמיד הייתה מורכבת – תוכנית, טכנולוגית ומסחרית. מבחינתו של אילן, זו הסיבה העיקרית לגורל העגום של המיזם השאפתני הזה. הסגירה שלו התרחשה בצל הקורונה, ב-2021, כשאני כבר שימשתי כעורך ראשי. את חלק מאנשי התוכן קלטתי לתוך מדורים קיימים או חדשים (מדור האופנה של ynet, למשל עדיין מתופעל על ידי אותו צוות מימי Xnet).
דרור: אני חושב שבאיזשהו מקום, Xnet הוא אחת ההזדמנויות הכי מפוספסות. זה היה ממש שאפתני. זה תרגם את עולם המגזינים לדיגיטל, אבל על מלא. לא סתם ״הנה מצאתי פורמט להגיש בו תוכן מגזיני באינטרנט״, אלא באמת להקים מגזין אינטרנטי, חובק נושאים ולא נישתי. מצד שני, בוא נדבר על התקופה. זה עולה לאוויר כשאנחנו כן בעידן של סושיאל, ו-ynet בשלב הזה כבר אולטרה חדשותי. ואני אשמח להבין את הרציונל שלך פה, בתור האב הרוחני של האתר. סיפרת בעצמך איך המים סיתתו את ynet להיות חלוק הנחל החדשותי שהוא. מה גרם לך לחשוב שיש צורה אחרת לגמרי של סיתות כזה, שתיצור מגזין אינטרנטי?
אילן: בוא נתחיל מ-layout. העיצוב הוא בעצם חוויה. חוויית המשתמש שיצרנו הייתה לחלוטין שוברת גריד. קודם כל התחלנו עם העניין האורכי, ואז כל העולם יצא עלינו על זה. אבל זה מה שנוח לך כשאתה גולל, שלא לדבר על זה שהוא היה מותאם למובייל בצורה מושלמת. הכל היה אורכי. אתה שואל בעצם למה צריך מגזין דיגיטל? אני חושב שהיום צריך את Xnet יותר מאי פעם. והעובדה היא ש-ynet עושה הכל כדי לייצר איזה Xnet חדש, ואני לא בטוח עד כמה הוא מצליח בזה. תראה את העבודה שנעשית עם ערוצי הלייפסטייל, פיפלוס, מגזין סוף השבוע, ידיעות פלוס.
דרור: מה מבחינתך היה אמור להיות העוגן של האתר? אני נכנס אליו בשביל מה בעצם, content discovery?
אילן: גם. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל ב-Xnet הייתה מין תפיסה הוליסטית. הרעיון היה שהרובד של התוכן כל הזמן משוחח עם רובד מסחרי. והרובד המסחרי כל הזמן מבצע חיפושים ועושה matching. היה הרכיב של הקטלוג – נגיד אתה סוקר גאלה של סדרת טלוויזיה, ואתה מתייחס למה לבשו הנשים, אוטומטית השמלה מתויגת, ובקטלוג מופיע איפה תמצאי לוק דומה ויותר זול. אני חושב שהרעיון היה מדהים אבל היה קשה למסחר אותו. היו לנו 80 חנויות שם והיה צריך לעשות את זה ידנית. הייתה עורכת לקטלוג. אבל המערכת לא ממש השתלבה עם העניין הזה.
דרור: אתה לא חושב שזה היה מודל מסחרי קצת נאיבי? או אולי שאפתני מדי?
אילן: אני חושב שכל דבר בעולם צריך להיות כזה. כל דבר בעולם צריך לכלול כמה רבדים של עניין. זאת אומרת, אני רוצה לראות את החדשות וללחוץ על המשקפיים של שרה נתניהו ולקנות אותן. אתה יודע מה? אולי אני לא צריך, אבל אני רוצה שתהיה לי האופציה הזו. ברגע שאתה חי בעולם דיגיטלי, שהאפשרות הזו קיימת, אז למה לא? הבעיה הייתה שלא היה מה שיתמוך בזה. זה לגבי הקטלוג. ובמובן הרחב יותר, אני חושב ש-ynet באופן קבוע התנכל ל-Xnet.
דרור: מה זאת אומרת חושב. אני יכול להגיד את זה ממקור ראשון.
אילן: גם אתה, גם העורכים האחרים, גם ברמת ההנהלה. והנה היום עושים לייפסטייל, ומגזין סופ״ש, וידיעות פלוס. למה היום זה כן אפשרי?
דרור: אבל זה גם משהו שאני מכיר מימיי ב-ynet – גופי תקשורת באופן כללי מאוד גרועים בסינרגיה. היו לנו המון דוגמאות: HOT, ורשת, וכלכליסט, ו-One. לגופים שרגילים להיות בבעלות על התוכן קשה לעכל תוכן מבחוץ. אז יבואו ויגידו לך – זה צריך לצמוח אורגנית מבפנים, ולא לבוא מבחוץ כאקס-טריטוריה.
אילן: אני חושב שאם אתה היית אוהב את Xnet – לא כמוצר, אלא כאיבר מבשרכם – זה היה יכול להיגמר אחרת. מבחינתי Xnet הוא תיקייה בקורות החיים שהיא ממש טראומה. אלה היו 12 שנים של עבודה מאוד קשה, וזה היה כל כך יצירתי, וכל כך גדול, וכל כך באמת רלוונטי ומבטיח. ובסוף זה היה ממש פרסונלי. זה היה אני מול ״הממסד של ynet״. ברגע שחוסמים אותך, לא נותנים לך חשיפה, מוחקים לך חלקים מהארכיון… כמה כוחות עמדו נגד זה. בשלב מסוים הגיעה הקורונה, עם העול הכלכלי שלה, ואז מימי (מוזס) כבר לא יכלה יותר.
לשמחתי אילן (עדיין) לא שונא אותי, למרות שלא עשיתי לו חיים קלים בימי Xnet. ולמעשה, הוא זה שאחראי לכך שגם עכשיו, כשאני מחוץ לעולם העיתונות (בערך), אני ממשיך ללמד את התחום במכללת ספיר: הוא גייס אותי לשם בסוף 2023, לסמסטר כאוטי שהתחיל בצל אירועי 7 באוקטובר ובו לימדתי את הקורס של יסודות העבודה העיתונאית, ומאז הספיק להוסיף לי קורס נוסף. המסלול שמנהל אילן בספיר הוא, למיטב ידיעתי, האחרון בארץ שמוקדש באופן בלעדי להכשרה מקצועית של עיתונאים.
דרור: כשאתה שולח אנשים למקצוע הזה, מה אתה מדמיין שהם יעשו? לאן אתה שולח אותם בעצם? או במילים אחרות, מה תהיה הצלחה בעיניך?
אילן: הצלחה מבחינתי זה שהם יהיו אנשים שפועלים בחברה. הם לא חייבים להיות עיתונאים. שיהיו אנשים שפועלים בחברה מתוך אוריינות, מתוך הבנה של איך תקשורת עובדת, מתוך ידיעה והבחנה בין רעים לטובים, בין אמת לשקר, בין מניפולציה לבין היכולת לבסס עובדות. אם הם יהיו בממשל הציבורי, בממסד עירוני, במלכ״רים – לא אכפת לי. אני את שלי עשיתי. לשמחתי הרבה, כל יום אנחנו משימים עוד בוגר בגוף תקשורת. כל החבר׳ה שלנו כבר מסודרים. אבל מבחינתי זו ממש משימה חינוכית – אילו דמויות היינו רוצים שיהיו פעילות בחברה.
אתה שואל אם באמת יש תעסוקה בתחום? לא, אין תעסוקה. אבל למעשה התחום של תקשורת רק הולך ומתרחב. זאת אומרת, כאשר יש לך את הנורמות, ואת הידע, ואת הגישה הנכונה, ואתה מספיק משוכלל כדי להבין איך התקשורת עובדת ומה אמת ומה שקר, אתה תמצא לעצמך נישה. אני לא יכול להתחייב שכל אחד מהם יהיה עיתונאי, אבל אני יכול להתחייב שכל אחד יהיה מתאים להשתלב בארגון תקשורת. באופן פסיכי, אני יותר אופטימי ממה שאנשים חושבים.
דרור: אתה יודע מה, בסדר. הבנתי מה אתה רוצה לתת להם. אבל מה אתה מאחל לסטודנטים שלך?
אילן: שיעשו מלא כסף. הרבה יותר ממה שאנחנו עשינו בכל השנים בעיתונות. וברצינות, מה אני מאחל? שהענף הזה יידע לתגמל. זה משהו שמעין התייחסה אליו, ואני ממש הזדהיתי עם זה. אם יש משהו ששובר את לבי, זה שאני מנסה לעזור לאיזה סטודנט להשתלב במערכת עיתונאית – ואני בעצם דן אותו לעוני. למה אני עושה לו את זה? אני האיש שדן אנשים לעוני, יכולתי להסתכל על זה ככה. אני במתח שבין הדברים. אני שואל את עצמי, לילדה שלי הייתי ממליץ על זה? אז התשובה היא כן.
בסוף, אני חושב שאתה ואני כמורים, כן מציעים חיים עם משמעות לסטודנטים שלנו. אני מאמין בזה. אני מאמין שאם בן אדם יוצא אל העולם עם האידיאולוגיה הזאת, ועם הנורמות האלה, ועם הגישה הזאת, ועם ההבנה של איך חברה עובדת, ואיך התקשורת משפיעה על החברה – אנחנו נותנים להם כנפיים מאוד מאוד גדולות. לאן הם יעופו איתן? זה כבר שלהם.
תגובה אחת
תודה דרור ואילן
הלוואי ויכולתי לקרוא גם את החלקים שלא פרסמתם
ענת