ובאמת, המשימות שאני נוהג להפקיד בידי הצ׳אט נוטות להיות פחות מהנות: איתור ותמלול של קטעים ספציפיים מפודקאסטים שאני זוכר באופן מעומעם, תרגום של ציטוטים ארוכים מכתבות וטורים באנגלית, בדיקת עובדות, הגהה, פידבק כללי, עיצוב אינפוגרפיקה, בחירה של כלים ותוכנות עבור הניוזלטר (נגיד פלטפורמת הסקרים ששימשה אותי לפני שלושה שבועות), ניסוח פרומפטים ליצירת תמונות אילוסטרציה (כן אני עד כדי כך עצלן בהקשר הזה). מצד שני, אני לא נעזר בו לסכם עבורי כתבות, פודקאסטים ומחקרים – כי מעניין אותי לקרוא אותם או להאזין להם בעצמי. 

הרושם שעולה מהתיאור הזה של הגבולות שלי הוא שמדובר בגבולות סובייקטיביים – מה אני אוהב לעשות בעצמי, ומה אני שמח להפקיד בידי כלים טכנולוגיים. זה לא ממש מפתיע, ולמעשה כבר כתבתי על זה בפרימיום קליקבייט #47:

״יש מעט מאוד סטנדרטיזציה והמון חששות סביב עבודה עם בינה מלאכותית בעיתונות. כל אחד מגדיר לעצמו מה הוא מוכן לתת ל-AI לעשות ומה לא… הבחירה של כל אחד מהעיתונאים שמצוטטים בכתבות להיעזר בכלי בינה מלאכותית לצרכים שונים אולי נדמית להם כאידיאולוגית – אבל בפועל, כנראה נובעת ממשהו הרבה יותר אנוכי: אילו משימות אני אוהב לעשות ואילו פחות; באילו תחומים אני מרגיש שהיכולות האישיות שלי מספקות ערך מוסף, ובאילו לא״. 

אבל הגבולות שכל אחד מציב לעצמו הם לא רק סובייקטיביים. קריאה של התשובות לסקר מראה שלמעשה ישנם שלושה צירים שבהם הגבולות האלה נעים. 

הראשון הוא הציר הסובייקטיבי שכבר הוזכר, וכמה מהתשובות לשאלה על החלקים מתהליך העבודה שהם לא יתנו ל-AI לעשות עבורם אכן הדגישו אותו. ״כתיבה – אני מרגיש שהכתיבה אצלי לא טכנית והיא חלק מהתהליך. אני גם נהנה מהכתיבה וחושב שחלק מכתיבה זורמת ומעניינת… מלווה בהקשרים או ניתוח שה-AI לא יבחר לעשות״, ציין כתב אנונימי. שיר יעקב, אוטוטו בוגרת מסלול העיתונות בספיר, נימקה זאת באופן דומה: ״אני מאוד אוהבת לכתוב ולהתנסח בכתיבה, לכן לא אתן לבינה המלאכותית לכתוב לבד את התוכן שאני מפרסמת״. לירון סיני-זאבו, עיתונאית במיל׳ שכותבת על תחומי תרבות שונים לצד עבודתה בקריאייטיב ואסטרטגיה, הביעה לא רק את החיבור הרגשי לכתיבה – אלא גם את החשש מפני ויתור אפשרי עליה: ״יש משהו מבהיל במחשבה שאם אאמן את קלוד מספיק… זה פשוט יישמע כמוני וזהו. אובדן האותנטיות מלחיץ במיוחד״. 

השני הוא הציר האובייקטיבי – ואני משתמש כאן במילה הזאת עם כוכבית, כי גם פה תיתכן שונות בין אנשים שונים. בגדול, אפשר להסביר זאת כך: בחלק מהמקרים, המעורבות האנושית עצמה מהותית לעבודה העיתונאית. במקרים אחרים, היא שולית. כתב חדשות שמדווח על אירוע בזמן אמת לא חייב לכתוב את הטקסט בעצמו. זה לא מהותי לתוצר העיתונאי שלו, ובמקרים רבים גם אם אין שימוש ב-AI, עורך ינסח עבורו את הידיעה מחומרי גלם חצי אפויים (אל תשאלו איך אני יודע). לעומת זאת, ההימצאות הפיזית שלו בשטח, השיחות עם האנשים המעורבים – אלה הן (בעיניי, וכאמור גם על ה״אובייקטיביות״ הזו אפשר להתווכח) פעולות מהותיות לתוצר העיתונאי. 

כאן, אני חייב להודות, נראה שהגבולות מאוד מתירניים – כל עוד ישנה אחריות אנושית-עיתונאית. גיא זהר, שכנראה אין צורך להציג כאן, הגדיר זאת בפשטות: ״בעד עזרה בכל דבר, חוץ מבניית מצגי שווא. כל עוד יש גילוי נאות והתוצרים משקפים עובדות – הכל לגיטימי״. אסף מונד הורדי, עורך ״המוסף לשבת״ של ״ידיעות אחרונות״, שותף לדעה הזו: ״הדבר היחיד שצריך להיות מחוץ לתחום זה התבססות על ה׳ידע׳ של כלי הבינה המלאכותית בלי לאמת אותו. ידוע שהוא ממציא נתונים ועובדות. מעבר לזה, הכל כשר – במיוחד כתיבה״. 

למרות זאת, הוא עצמו לא באמת משתמש בו כך – אבל מסיבות פרקטיות, לא אידיאולוגיות: ״לא משתמש בכלל לכתיבה, כן נעזר בו לחיפוש מידע אבל תמיד מבקש ממנו לינקים כתימוכין. ניסיתי בעבר קצת להיעזר בו בעריכה – בעיקר לקיצור טקסטים – אבל תמיד באופן יחסית מסורבל: קראתי את הטקסט לפני היטב וקראתי אחרי היטב, ולרוב גם נדרשתי לעבור אחריו ולנקות את הטקסט. זה נבע מזהירות יתר, והתוצאה הייתה שכמעט באותה רמה של השקעת אנרגיה הייתי יכול לקצר את הטקסט בעצמי. במובן הזה זו הייתה יותר התנסות מאשר שימוש יעיל״.

מנגד, הכתבת שירה קדרי הציגה גבולות שאולי נשמעים על פניו סובייקטיביים, מהאופן שבו הם מנוסחים – אבל למעשה מעידים על מה שבעיניה מהותי למשימה העיתונאית עצמה (כלומר לא נובעים מהעדפות פרטיות שלה, אלא מאיזשהו אתוס מקצועי): ״זה פשוט לב העבודה מבחינתי ולא הייתי רוצה לוותר עליו. נכון שלא כל כתבה חדשותית היא מופת של כתיבה ייחודית ולא כל סיפור הוא פוליצר. אבל לפחות בתחומים שלי, יש המון משמעות בעיניי לאופן שבו הדברים נכתבים ולניואנסים הקטנים שקשורים בדברים שראיתי בעיניים או שעלו מתוך הטון של המרואיין. לא יודעת איך אחרים מרגישים, אבל מבחינתי האחיזה שנותרה לי בתוך המקצוע הקשה הזה, שצריך לבחור בו בכל יום מחדש, היא החיפוש אחרי גרעין של אמת במה שאני עושה. סליחה אם זה נשמע פלצני. אמת מבחינתי זה כל מיני דברים, לא מאוד הירואיים, כמו להתעקש לראות דברים בעיניים או לשמוע את נקודת המבט של מושא הביקורת ואשכרה להתייחס לזה בטקסט וגם – לכתוב את הדברים בעצמי״.