טוב, קיבלתי הרבה מאוד תגובות על המהדורה האחרונה, מה שהוביל אותי לשתי מסקנות עיקריות: א. כל כך הרבה עניין בחיבור של ארכיון ״הארץ״ לפלטפורמות AI – ואחרי זה עוד אומרים לנו שהשמאל מת! ב. ישנה הערה מרכזית אחת ששווה להתעכב עליה, כי הסיפור הזה בהחלט לא מובן מאליו, ואפשר ורצוי להתווכח על הפוטנציאל שלו (אם אתם חדשים כאן, או שדילגתם עליי בשבוע שעבר – כאן משלימים פערים).
אפשר לסכם את הביקורת המרכזית על היוזמה הזו בערך כך: למה זה טוב? או אם להרחיב רגע את הטענה, אצטט את מורן – עיתונאית בעברה (אפילו עבדנו יחד ב-ynet לפני איזה עשור או שניים) ואשת מוצר בהווה, שהגיבה לפוסט שלי על זה בלינקדאין:
״גלגלתי את זה הרבה בראש ואיך שלא הפכתי את זה לא ראיתי בזה ערך. בשביל ניוז כל האינטרנט פתוח לחיפוש עבור הצ׳אטים, ובשביל מגזין אני כנראה לא אכנס לצ׳אט ואבקש כתבת מגזין, אם החיפוש באתר עובד טוב״.
יש הרבה היגיון בביקורת הזו של מורן. למעשה, היא שואלת שאלה מוצרית מאוד בסיסית: על איזה צורך זה עונה? כמו שהיא כתבה לי בצדק, אפשר לזהות שימושים מעניינים לקבוצות ספציפיות (עיתונאים, סטודנטים, חוקרים), אבל אלה לא שימושים שנוגעים לצריכת חדשות אלא לאיתור ועיבוד של מידע עבור מטרות מעשיות ומקצועיות יותר. השאלה האמיתית היא מה אמור לעשות עם חיבור כזה צרכן חדשות סביר.
לפני שניגש לתשובה שלי, בואו נצלול רגע לטענה ולחלוקה שהיא מציעה. בצד אחד יש לנו חדשות, ובצד השני – כתבת מגזין. מערכות רבות באמת פועלות בהתאם לחלוקה הזו: מספקות שטף של ידיעות על נושאים חדשותיים, לצד אספקה צנועה יותר של כתבות מגזין מושקעות (עוד על הפער הזה בהמשך). הביקורת פה אומרת שבעצם, בשני המקרים הצעת הערך שלנו מוגבלת. אני לא באמת צריך לחבר את קלוד או ChatGPT למינוי הדיגיטלי שלי ל״הארץ״ בשביל להתעדכן בחדשות – ואם אני רוצה לקרוא כתבת מגזין, ודאי שאין שום היגיון בהתכתבות עם בוט.
הבעיה הראשונה שלי עם החלוקה הזו, היא שהטרמינולוגיה כאן אולי תואמת את מודל העבודה של מערכות עיתונאיות, היא לא בהכרח תואמת את מודל הצריכה של הקהל שלהן. למעשה, אני בכלל לא בטוח שההפרדה הזו בין ידיעה חדשותית לכתבה מגזינית בהכרח קיימת אצל צרכני עיתונות באופן מודע. הבעיה השנייה שלי איתה, היא שיש כאן ערבוב בין פורמט (ניוז מול כתבת מגזין), לבין צורך. פורמטים יכולים להשתנות, בטח בעידן הסושיאל וה-generative AI; צרכים משתנים הרבה יותר לאט (אם בכלל).
הפתרון לשתי הבעיות האלה, הוא לנסות לבחון את השימושים האפשריים על בסיס צרכי הקהל. כאן המקום להזכיר (שוב. כן אני גרופי של אנשים מאוד נישתיים) את דמיטרי שישקין, מי שנחשב ל״אב המייסד״ של גישת ה-user needs בעיתונות. יש לא מעט גרסאות וגלגולים לגישה הזו, אבל במקור היא כללה שישה צרכים מרכזיים (בתרגום חופשי וקצת טכני מדי): עדכנו אותי, השאירו אותי בעניינים, תנו לי פרספקטיבה, למדו אותי, העניקו לי השראה, הסיחו את דעתי (או בגרסאות אחרות בדרו אותי).
הממצא המרתק של שישקין בימיו ב-BBC היה הנתק המוחלט בין הערך של תכנים שמספקים מענה לצורך מסוים, לבין מידת ההשקעה של מערכות עיתונאיות בייצור תכנים כאלה. סליחה, זה היה משפט מסובך מדי, בואו פשוט נסביר את זה בגרף:
הגרף המפורסם הזה (במעגלים מסוימים) ממחיש את התופעה: סיפורים שענו על צרכים כמו ״למדו אותי״ או ״העניקו לי השראה״, זכו לטראפיק ממוצע הרבה יותר גבוה מסיפורי ״עדכנו אותי״ או ״בדרו אותי״ – למרות שהאחרונים היו אלה שהמערכת ייצרה בעצימות גבוהה יותר (כל איש דאטה עשוי לפקפק בתזה שעולה כאן – אבל לשמחתנו, שישקין בעצמו חזר אחרי חמש שנים לאותה מערכת שבה הכל התחיל והראה כיצד שינוי התמהיל באמת הועיל).
בחזרה ל״הארץ״ ועולם הצ׳אט. יכול להיות שמורן צודקת: העדויות שיש לנו עד עכשיו על צריכת חדשות מבוססת AI אנקדוטליות ומעטות מדי, וקשה מאוד להעריך מה היקף השימוש הפוטנציאלי. אולי פתרון כזה נידון להישאר בשוליים. הסיבה שאני חושב שזה לא בדיוק המצב, היא שבניגוד לפלטפורמות טכנולוגיות אחרות, שמעודדות שימוש פסיבי מאוד, סביבות כמו ChatGPT או קלוד מעודדות דפוסי שימוש פרואקטיביים וחיפוש אחר מענה יעיל יותר לצרכים שונים (אני בספק למשל אם המדענים ששקדו על מודלים ליצירת תמונות חשבו על דפי צביעה לילדים כאפיק שימוש משמעותי). כיוון שהפלטפורמות האלה תופסות היום מקום משמעותי בחייהם של אנשים רבים – המקצועיים והפרטיים – סביר להניח שהם ימשיכו לייצר דפוסי שימוש חדשים.
ובאיזשהו מקום, פלטפורמות generative AI משחררות אותנו (באופן חלקי) מהפרדוקס של שישקין. העולם הדיגיטלי ה״ישן״ עדיין מתגמל כמות, ונכון להיום רוב גופי התקשורת (וכקורא אני יכול להגיד שזה תקף גם לגבי ״הארץ״) מפרסמים הרבה יותר סיפורים ממה שאדם סביר מסוגל לעכל. לכן, סוגיית תמהיל הצרכים מאבדת חלק מהמשקל שלה: אם אני יכול לעצב לעצמי את ״החוויה העיתונאית״ שתענה על הצרכים שלי, ותעשה זאת על בסיס תחומי העניין שלי ונושאים שרלוונטיים לחיים שלי, יש הרבה יותר גמישות בנוגע לחומרי הגלם שהמערכת העיתונאית מייצרת עבורי. לא פעם, אותו מידע יכול לתפוס צורה של עדכון, מתן פרספקטיבה או אפילו בידור או השראה.
כאן, בהחלט יש מענה לצורך – או ליתר דיוק, מטא-צורך (היכולת לשלוף מידע רלוונטי ולהתאים אותו לצורך הספציפי שלי). ובעיניי, זה הכיוון המעניין ביוזמה הזו: לא בהכרח לענות על שאלות נקודתיות – שימוש שהופך פחות ופחות רלוונטי עבור גופי עיתונות (עוד על כך בפעם אחרת) – אלא לאפשר למשתמשים לבנות לעצמם חוויות ומתודות צריכה.
השאלה שאנחנו נשארים איתה, היא למה שנרצה לחבר את הצ׳אט למותג עיתונאי ספציפי ולא לתת לו לרוץ חופשי. אנחנו הרי חיים בעידן שבו גופי תקשורת כבר לא נהנים ממעמד של תיווך בלעדי, והרבה מהם הופכים ״שקופים״ מבחינת המשתמש, שצורך את המידע באיזושהי פלטפורמת אגרגציה. וכמו שמורן כתבה בצדק, ״כל האינטרנט פתוח לחיפוש עבור הצ׳אטים״.
ופה יש לי השערה, שאולי רבים יחלקו עליה – והיא שבעתיד הלא רחוק נראה חזרה הדרגתית לצריכת חדשות ומידע שהיא באופייה יותר מכוונת (Intentional). התייחסתי בעבר (פרימיום קליקבייט #46 – רוצו לקרוא, הביקורות מהללות) להבדל שבין צריכת חדשות מכוונת לבין צריכת חדשות מקרית (Incidental). טענתי אז שהגבול ביניהן יותר אפור משנדמה לנו. למעשה, אני חושב שכל נושא הכוונה הזה מתקיים על איזשהו ספקטרום, שמושפע בין היתר מקשר רגשי לתחום הסיקור ולספקי המידע, ומהרגלים שנובעים משינויים טכנולוגיים.
בשני האפיקים, אפשר לחשוב על שינויים שעשויים להוביל לצריכת חדשות מכוונת יותר. מבחינת קשר רגשי – בין אם נרצה או לא, הקשר שלנו לגופי עיתונות הופך יותר ויותר שבטי (עוד על כך בפרימיום קליקבייט #41). זה נכון גם מבחינת הרגלי צריכה, וגם מבחינת אמון: אנחנו פחות סומכים על עיתונאים באופן כללי, וסומכים יותר על ״העיתונאים שלנו״. לכן, הגיוני שנרצה לשלוט במידה מסוימת על מקורות המידע שלנו גם בצ׳אט – כך שישקפו את עולם הערכים שלנו, את הקבוצה שלנו.
בצד הטכנולוגי, אנחנו חוזרים לדפוסי ההתנהגות שפלטפורמות צ׳אט מייצרות: גישה הרבה יותר פרואקטיבית, עם הרבה יותר agency (אנושי, במקרה הזה). אם הפלטפורמות האלה מעודדות אותנו למצוא פתרונות יעילים יותר שיתנו מענה לצרכים שלנו, ואנחנו נפרדים מגלילה פסיבית אינסופית – אין שום סיבה שלא נכניס לתוך הקלחת הזו גם את בחירת מקורות המידע.
After all, it’s only a prompt away.
בשבוע שעבר היו בעיקר המלצות על פודקאסטים, אז היום נתמקד בטקסט. נתחיל עם ריאיון קצר ומעניין של ״ואניטי פייר״ עם גולי שייחולאסלאמי, מנכ״לית פוליטיקו, שמתמודדת שם עם לא מעט ביקורת פנימית על יוזמות ה-AI השונות שנוסו וכשלו בארגון שלה. הנה קטע שאולי יזכיר לכם את פרימיום קליקבייט #36:
״השיחה עם שייחולאסלאמי הזכירה לי שיחות עבר עם יזמי טק, שעבורם השקה ואז גניזה של פיצ׳רים היא שגרה חודשית. משקיעים משבחים אותם על המהירות שבה הם נפטרים ממוצרים גרועים וממשיעים הלאה, במקום להוקיע את הכשלונות שלהם. מסע ההתנסויות של פוליטיקו מציף גם את התסבוכת של לא מעט גופי עיתונאיים: כשפיתוחים חדשים בתחום הבינה המלאכותית משנים במהירות את האופן שבו אנשים צורכים מידע, חברות תקשורת נדרשות להתאים את עצמן בזריזות כדי לשמור על הקהל שלהן – גם אם הניסויים האלה גובים מחיר״.
יצא לי לעסוק פה לא מעט במטריקות להצלחה בעיתונות – משהו שהעסיק אותי גם בימיי ב-ynet: קשה מאוד למצוא את המדד האחד שיעזור לנו להבין אם אנחנו בכיוון הנכון. הטור הזה של ג׳ון רחים ב-The Audiencers מסמן מדד אחד כזה, ומסביר למה דווקא הוא המדד שעליו אתם צריכים להסתכל:
״אם קורא מבקר באתר שלך פעם בחודש כי גוגל שלח אותו, אין לך קורא: יש לך טעות סטטיסטית. אם אותו קורא מבקר אצלך 12 פעמים בחודש כי הוא רוצה להיות שם, להגיב, לקרוא מה אחרים אומרים, להשתתף בשיחה עם העיתונאים שלך, לעקוב אחרי נושא שאכפת לו ממנו – יש לך לקוח״.