האם יבוא יום שבו פרימיום קליקבייט לא יעסוק (בין היתר) בעיתונות נטולת בני אדם? אולי, אבל היום הזה לא יבוא היום. מצד שני, אם מיציתם את הנושא – אל דאגה, הפעם זו רק תחנה קצרה בדרך ליעד האנושי לגמרי שלנו.
לזכותי ייאמר שאני לא היחיד עם אובססיה לכל העולם המופלא הזה של מערכות עיתונות מבוססות AI. בסוף השבוע האחרון התפרסמה באתר של מכון רויטרס הכתבה הזו של גרטל קאהן, שסקרה כמה גופים מהזן הזה שדיברנו עליו בפרימיום קליקבייט #72 ו-#69.
קאהן סוקרת בכתבה ארבעה גופים כאלה, כולל אחד שעלה לכותרות סביב הפריצה של ״הסוכנים הסוררים״ של OpenAI ל-Hugging Face – סיפור שסוקר בהרחבה גם מחוץ למעגלי הטק הרגילים. אותו מקרה גרם ל-Wired לפרסם את הכותרת הנפלאה ״אלוהים ישמור, כתבי AI חושפים עכשיו סיפורים חדשותיים גדולים״, ולהודות בכתבה שגם הם הפסידו ל-RuntimeWire במירוץ לסיפור הזה.
אין לי כוונה להתעכב יותר מדי דווקא על הפרט הזה – מה גם שהוא לא ממש נכון. RuntimeWire הוא אולי גוף מאוד יעיל מבחינת ניהול תהליכי הפקת התוכן ופרסומו, אבל זיהוי הסיפור היה אנושי לחלוטין – כפי שמוסבר בכתבה של מכון רויטרס:
״[ראיין מרקט, מייסד האתר] סיפר לי שבכנס אבטחת הסייבר Black Hat הוא זיהה חשיפה משמעותית בתמליל של הרצאה שהתקיימה בכנס, והעביר אותה לחדר החדשות מבוסס ה-AI שלו. הצוות הסינתטי הצליב את המידע עם זהות הדוברים, חומרים רשמיים ותיעוד של תקריות קודמות. מרקט עצמו היה זה שקיבל את ההחלטה שהמידע שנחשף ראוי לפרסום חדשותי״.
כאמור, זו אנקדוטה נחמדה – אבל לתחושתי דיברנו מספיק על איך עובדים המיזמים הכמעט בלתי אנושיים האלה. הנקודה המעניינת יותר, וזו שעדיין לא ממש התייחסתי אליה, מגיעה כשמרקט מסביר את סוגיית האחריות העיתונאית במיזם שלו:
״מרקט הוא לא רק המייסד של RuntimeWire, אלא גם העורך הראשי שלה. הוא רואה בכלי התקשורת הזה מערכת חדשות של ממש, עם שליחות עיתונאית, תהליך עבודה חדשותי, סטנדרטים לשימוש במקורות מידע ונוהל לתיקון טעויות. כל הכתבות מתפרסמות תחת שמו של מרקט, משום שכפי שהסביר, הוא זה שנושא באחריות לכל אחת מהן. ׳[האחריות העיתונאית שלי] מתחילה עוד לפני שהכתבה בכלל קיימת: בבניית המערכת, בבחירת סדרי העדיפויות שלה, בקביעת הסטנדרטים שלה, בהחלטה מה אפשר לפרסם באופן אוטומטי ובתכנון מנגנוני ההגנה שעוצרים פרסום׳, אמר. ׳מודל העבודה יוצא דופן, אבל האחריות ברורה ופשוטה: אם כתבה מכילה טעויות, אינה הוגנת, מטעה או אינה מבוססת על מקורות מספקים, זו הבעיה שלי, והאחריות לתקן אותה מוטלת עליי׳״.
בהמשך הכתבה מתואר גוף דומה שפועל באיטליה, Redazione Zero. מנגנוני העבודה שם שונים, אבל גם במקרה הזה, המייסד אמיליו סלמרי מתאר תפיסת אחריות דומה:
״סלמרי עצמו קובע את הכללים ואת מנגנוני ההגנה, אבל אינו בוחר את הכתבות, בודק אותן או מאשר אותן לפני פרסומן. ׳האחריות על מה שמתפרסם כיום היא שלי׳, אמר סלמרי. ׳המערכת היא זו שמקבלת את ההחלטות, אבל אני זה שנושא בהשלכות שלהן. וזו בדיוק הסיבה לכך שהכללים המחמירים ביותר… חלים דווקא במקומות שבהם מוטלת עליי האחריות הגדולה ביותר׳״.
ויש עוד משהו משותף לסלמרי ומרקט: שניהם לא עיתונאים. או לפחות לא עיתונאים במובן הקלאסי – לשניהם יש עניין כלשהו בעיתונות (לא סתם הם הפנו את מרצם למיזמים האלה), אבל הרקע המקצועי שלהם טכנולוגי לחלוטין.
השבוע נפתח הסמסטר במכללת ספיר. במסגרת החלטורה שלי כמרצה לעיתונות (חלטורה שבמקרה הטוב מממנת את כרטיסי הרכבת השבועיים לשדרות ובחזרה), אני מלמד בסמסטר הנוכחי את הקורס ״יסודות העבודה העיתונאית״ לתלמידי שנה א׳ במחלקה לתקשורת.
אחד הדיונים שעמדו במרכז השיעור הראשון עסק בניסיון להגדיר את ההבדל בין עיתונאים לבין גופים או אנשים אחרים שמפרסמים מידע ברשת (ולא חסרים לנו כאלה). גם לסטודנטים חדשים יש בדרך כלל אינסטינקטים בריאים לגבי החלוקה הזו כשזה מגיע לדוגמאות ספציפיות, אבל הניסיון להמשיג את החלוקה ולהגדיר את המאפיינים האלה באופן פורמלי הוא הרבה יותר מאתגר.
בשלב הזה אני עוזר להם עם כמה מאפיינים מרכזיים של העבודה העיתונאית. אתם יודעים, הקלישאות הרגילות של היצמדות לעובדות, אובייקטיביות, הוגנות וכו׳. וכיאה לסטודנטים נטולי בושה, הם מיד מאתגרים את זה (טוב נו, אני גם מעודד אותם) – האם העיתונאים שהם מכירים תמיד נצמדים לעובדות? מה קורה כשהם טועים בפרטים מסוימים? האם הם באמת אובייקטיבים?
מובן מאליו שאף עיתונאי לא באמת עומד בכל הקריטריונים האלה, ב-100% מהזמן. מה גם שעיתונות אינה מדע מדויק, וספק אם אפשר לגבש הגדרה ״קשיחה״ של קריטריונים כאלה. וזו מבחינתי התשובה לסטודנטים – אלה לא באמת קריטריונים קשיחים: מה שמגדיר אדם כעיתונאי, או תוצר מסוים כתוצר עיתונאי, זו בין היתר השאיפה לעמוד בקריטריונים האלה. כלומר, ממש כמו במשפט הפלילי, הכוונה חשובה כאן לא פחות מהתוצאה. הדרך להכריע בשאלה כמו ״האם ערוץ 14 הוא גוף עיתונאי?״ לא בהכרח עוסקת בטיב העיתונות שלו (גם אם זו סוגיה ראויה לדיון), אלא ביומרה (האמיתית, לא המוצהרת) לעמוד בסטנדרטים מסוימים.
אחד הקריטריונים המרכזיים שאני מציג לסטודנטים הוא זה של אחריות. אחריות למהימנות הפרסום, למסגור שלו ולטעויות שעלולות להתגלות בו. זה גם פילטר טוב להרבה מקרים גבוליים – אחריות עיתונאית, גם אם היא מונח קצת אמורפי, עוזרת לנו להבין אם אדם מסוים, או פלטפורמה מסוימת, חוסים תחת המטרייה הרחבה של עיתונות.
אם לחזור לדוגמה של ערוץ 14: להיכנס בהם על זיהוי שגוי של הפצ״רית לשעבר זה אולי מספק ומבדר, אבל זה לא טיעון טוב עבור מי שטוען שהם לא עיתונאים (או אם נאמץ את ההגדרה של ד״ר איילה פנייבסקי, אנטי-עיתונאים). אולי הם פשוט רשלנים, כלומר עיתונאים לא טובים. הניסיון שלהם להגן על האייטם השגוי, לעומת זאת, כן מעיד בעיניי על בחירה מודעת להימנע מנטילת אחריות. וזה כבר בהחלט טיעון מהותי.
בכל מקרה, לא באתי לפה לדבר על ערוץ 14. יש מספיק אנשים שעושים זאת בהצלחה מרובה. אני רוצה להחזיר אתכם רגע לסיפור שממנו התחלנו. ציינו כבר שסלמרי ומרקט, מייסדי אותם מיזמים עיתונאיים נטולי עיתונאים, אינם עיתונאים. תפיסת האחריות שלהם, לעומת זאת… די עיתונאית. למעשה, מאוד עיתונאית. ולמעשה, היא נותנת פייט גם לגופים רציניים יותר מ-14.
שני יזמי הטק מגדירים את עצמם כמי שנושאים אחריות במובן הרחב: אנחנו הגדרנו את מנגנון העבודה של סוכני ה-AI שמייצרים את התוכן העיתונאי שלנו. אנחנו קבענו מה מצריך אישור אנושי ומה לא, איך נראה תהליך בדיקת העובדות, מהם תנאי הסף לפרסום. המשמעות היא שאנחנו נושאים באחריות – גם אם לא קראנו אפילו מילה ממה שפורסם.
ההגדרה הרחבה הזו של אחריות עיתונאית תקפה גם במערכות שאין בהן סוכני AI. איך נראה תהליך בדיקת עובדות, מהו הרף לפרסום, אילו מנגנוני אישור נדרשים, מהם הנהלים לגבי חלטורות מזדמנות וקשרים עם גורמים מסוקרים, או בעלי עניין אחרים – כל השאלות האלה רלוונטיות באותה מידה גם למערכות עיתונות אנושיות. מישהו, בן אדם, הגדיר את הדברים האלה בכל מערכת (או בחר שלא להגדיר אותם, במקרים אחרים).
ולתחושתי לפחות, ברוב המערכות, תפיסת האחריות הרחבה הזו – הגדרה ברורה של סטנדרטים, נהלים ותהליכים, ולקיחת אחריות על מקרים שבהם מתברר שהסטנדרטים, הנהלים והתהליכים האלה לא הוגדרו באופן מספק – היא משהו שקצת הוזנח בשנים האחרונות. לא חסרות דוגמאות לכך, אבל הנטייה היא היא להתייחס לכל מקרה כאל כישלון אישי ונקודתי, ולהעלים עין מהוואקום המערכתי שמאפשר אותו. אני אפילו לא סתם משקיף מהצד ומצקצק: בכל זאת ניהלתי מערכת לא קטנה בעבר הלא רחוק. הנה, לפחות על זה אני לוקח אחריות.
בכל מקרה, אני לא מנסה לטעון כאן שמיזמי טק באופן כללי הם אחראיים יותר ממערכות עיתונות. רוב הענף כנראה דומה יותר לאילון מאסק, מארק צוקרברג וסם אלטמן: מרקט וסלמרי הם היוצאים מן הכלל כאן. זה לא אומר שאין לנו מה ללמוד מהם.
לפני ארבע שנים יצא לי להשתתף ב-Newsgeist – כנס עיתונאים (או ליתר דיוק, כפי שהמארגנים קוראים לו, Unconference) שנוהל בעבר על ידי Google News Initiative, ובו האג׳נדה לא ממש מוגדרת מראש: קבוצות שונות מתכנסות לדון בנושאים שונים שהמשתתפים מביאים מהבית. זה ככל הנראה היה האירוע המקצועי המעניין ביותר שלקחתי בו חלק. השנה לא הייתי שם, אבל ריצ׳רד ג׳ינגרס, מי שהיה סמנכ״ל החדשות הגלובלי של גוגל במשך 15 שנים, פרסם בסאבסטאק את דברי הפתיחה שלו: יש שם הרבה שאלות, ומעט תשובות. שווה קריאה.
מזמן (שלושה שבועות) לא המלצתי פה על פודקאסט, אז הנה שני פרקים מוצלחים מהתקופה האחרונה: פול בסקוברט, נשיא סוכנות הידיעות רויטרס, בריאיון מרתק אצל בריאן מוריסי – עם דיון מעמיק מאוד על מודלים עסקיים של עיתונות בעידן ה-AI (אפל, ספוטיפיי); וקווין רוס (לשעבר ניו יורק טיימס) וקייסי ניוטון (Platformer) השיקו את הפודקאסט החדש והחביב שלהם, Machine Gods (אפל, ספוטיפיי, יוטיוב).